אשה לאשה אשה: הנשים בדימונה מסייעות אחת לשנייה לצאת מהמצוקה
משפחות חסרות אמצעים, מחסור בהשכלה, הריון מוקדם בגיל ארבע עשרה או שש עשרה, בן זוג שלא מתפקד, בעיות תקשורת ועבודה בניקיון. פרויקט "עידית" בדימונה הפגיש 40 נשים, שסייעו אחת לשנייה לצאת מהמצוקה הפיזית והנפשית לעבר חיים חדשים. אחרי שהשלימו בגרויות, כעת הן נאבקות לרכוש מקצוע
"גרנו ארבעים אנשים בשני חדרים", היא מספרת. והדיבור שלה - כמו התנועות שלה - שקט, אצילי ונינוח."אנשים ישנו בשירותים, באמבטיה, אחד על השני. היו פשפשים והיתה כולרה. לא היה לנו בית ספר כדי ללמוד בו, ולכן ישבנו אחד על השני וכתבנו על הברכיים, על ניירות שמצאנו".
בגיל צעיר היא התחתנה, כמו כולן, וילדה. לבעלה לא היתה אשרת כניסה, והיא, כמו כולן, הצטמצמה לגבולות קצבת ביטוח לאומי. אחר כך רצתה, כמו שכותבת המשוררת אמילי דיקנסון "לקחת את גורלה בידיה" והחליטה לנסוע ולהתפרנס בעיר הגדולה. קמה בארבע בבוקר, סידרה וניקתה ובישלה ושלחה את הילדים לבית הספר, ולקחה כיסא ושולחן מתקפלים ובשבע כבר היתה על האוטובוס לתל אביב. שכרה מקום קטן בשווקים וקלתה צמות דקות תמורת עשרים שקלים.
בימים הטובים הרוויחה מאתים שקלים וחזרה עם הכיסא והשולחן המתקפלים באוטובוס מתל אביב לדימונה. את כל החסכונות שלה, שקל לשקל, השקיעה בקורס ספרות של שוקי זיקרי בתל אביב, שדרכו לא הצליחה להשיג עצמה משרה כספרית בדימונה. היא דישדשה בתוך חיים עניים, מצומצמים וחלמה לטפס גבוה רק לא היה מי שיושיט לה. יום אחד הפנתה אותה פקידת הרווחה לפרויקט חדש להעצמת נשים. לפני חצי שנה סיימה שרה שנה וחצי של לימודים בפרויקט "עידית". בספטמבר הבא היא תתחיל ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת באר שבע.
וזאת הנוסחה הבסיסית שמאפיינת כל אחת שהתקבלה לפרויקט "עידית": אשה שגדלה במשפחה חסרת אמצעים, נטולת השכלה, הריון מוקדם בגיל ארבע עשרה או שש עשרה, גבר שלא מתפקד או מתפקד בצורה מצומצמת, בעיות תקשורת או התעללות נשית או פיזית בזוגיות. ועבודה בניקיון. אפשר לדמיין אשה שמנקה כל היום, או את הבית שלה או בתים של אחרים, וסופגת צעקות או מכות או השפלות, ואין לה איך לשלם במכולת, ומעולם לא היה לה זמן לעצור רגע, לעזוב את החיתול, האקונומיקה, או סמרטוט הרצפה, להסתכל על עצמה, לשאול מיהי בעצם? יש לה בכלל מחשבות משלה? רצונות? החיים שהיא חיה הם חיים שלה?
אילנה אזולאי, בת 47, היא מנהלת תחום עבודה סוציאלית בדימונה וכותבת דוקטורט על נשים עניות. לפני שנה וחצי היא הרימה פרויקט לשילוב נשים עניות בשוק העבודה. והנה אנחנו ניפגשות בתום הפרויקט, מעגל של עשר נשים במרכז "אשה לאשה": אילנה אזולאי, עובדת סוציאלית וראש הפרויקט, אדרת טרכטינגוט גם היא עובדת סוציאלית - ולידה ירדן אשטמקר, שרה סוופ, רוחמה ג'קסון, גילה איטח, שאולקר ימית, איויקן פאינה ושגית עייש. כל אחת מהן, שמשחררת מהבטן סיפור חיים מצמרר, טיפסה בשנה וחצי הזאת למעלה. כל אחת מהן השלימה בגרות, עובדת, לומדת, מחזיקה בסדר יום, יודעת איך לנהל שיחה, מתי להענות למי שעומד מולה ומתי לסרב, איך להחליט מה היא רוצה ומה היא לא רוצה, יש לכל אחת מהן מושג במה היא טובה, מה היתרון היחסי שלה, ומה המטרה שהיא מציבה.
עד לפני שנה כולן היו מהבוקר עד הערב בבית, שקועות עמוק בכלים המלוכלכים בכיור, לא מדברות כמעט עם אף אחד במשך היום, הרגישו בודדות, מודרות, סימנו את עצמן ככישלון שהוא על אחריותן בלבד, הרגישו אשמה ובושה על צורת החיים שלהן. נשים עניות, מצביעה הסטטיסטיקה, הן בעלות הסיכויים הכי נמוכים לרכוש השכלה ולהשתלב בשוק העבודה. בשפה של עובדי הרווחה "השוליות הכפולה". גם אשה, גם בסביבה מוחלשת, גם בפריפריה, גם בעוני כבד גם בזמנים של משבר כלכלי.
הנשים שיושבות במעגל לא נפגשו בחודשיים האחרונים בגלל סדר יום עמוס שכל אחת מהן מנהלת. זאת הסיבה שהן מוחאות עכשיו כפיים בהתרגשות לפאינה איוקנין, בת עשרים ושבע אמא לארבעה ילדים, שקיבלה השבוע גט. בשנה וחצי שנמשך הפרויקט הן חיבקו אותה וחיזקו אותה הרבה יותר מפעם אחת. ראו אותה מגיעה לקבוצה בוכה, עם סימנים כחולים, ראו אותה מכווצת, לפעמים מרוב חרדה, לפעמים מרוב ייאוש.
הסיפור של פאינה נוגע בביוגרפיה של כל אחת ואחת מהן. את הבחור איתו התחתנה הכירה בגיל אחת עשרה וזאת, היא אומרת, היתה אהבה גדולה. בגיל שבע עשרה התחתנו, בגיל שמונה עשרה ילדה תאומים, והמשפחה החדשה
בתוך החיים הנמוכים שחיה גירדה פאינה מהרצפה את שאריות הביטחון העצמי שלה, שלאט לאט התנדף לגמרי. כשקראה בעיתון המקומי על הפרויקט לשילוב נשים בשוק העבודה אספה את כל הכוחות שלה, באה לראיונות, נרשמה והתחייבה. תחושת ההצלחה איתה סיימה, היכולת לדבר עם עוד נשים על הבעיות שלה, להרגיש לא בודדה, נתמכת, נעזרת - אלה נתנו לה את הכוח לפתוח בהליכי גירושין, להתעקש, לא לנשור מהלימודים, ולסמן בצעדים בטוחים הישגים מול המטרות שהציבה.
כבר בתחילת הפרויקט הנחתה הפסיכולוגית כל אחת מהן, לחלום את עצמה החוצה, לבחור עיסוק שממנו תוכל להתפרנס. פאינה עמדה מול עצמה פעם ראשונה בחיים ושאלה את עצמה שאלות. למשל, מה היא הכי אוהבת לעשות? ממה תהנה? וגילתה שאין דבר שהיא אוהבת יותר מתינוקות. אחרי שסיימה במסגרת הפרויקט את הבגרויות נרשמה והתקבלה ללימודי מיילדות אותם תתחיל בספטמבר הבא.
שבעים משתתפות שנרשמו לפרויקט אחרי שהופנו על ידי לשכת הרווחה, שירות התעסוקה והביטוח הלאומי עברו ראיונות ומבחן פדגוגי. ארבעים וחמש התקבלו, שלושים ושלוש סיימו - ויותר משני שלישים מהן נמצאות היום בתהליך של הכשרה מקצועית להנהלת חשבונות, קוסמטיקה רפואית, סייעות לרפואת שיניים ומטפלות. רוחמה ג'קסון ושרה סוופ, שתיהן מקהילית היהודים העבריים, התקבלו לאוניברסיטת בן גוריון ללימודי עבודה סוציאלית.
הגופים שתמכו בפרויקט היו שיקום שכונות, עיריית דימונה, מנהל חינוך ורווחה, משרד התמ"ת, מתנ"ס דימונה, מרכז יעדים, שירות התעסוקה, ביטוח לאומי, משרד החינוך - האגף לחינוך מבוגרים, והשירות לעבודה קהילתית. עלות הפרויקט הסתכמה בארבע מאות אלף שקל בלבד. במושגים כלכליים מעט מאד כסף, שוה ערך לעלות מכונית אחת של שר בממשלה וזה לפני התשלום למאבטחים, לצרכי המשרד לנסיעות לחו"ל ולשיפוץ הלשכה.
הלימודים שנמשכו שנה וחצי, כל יום מהבוקר עד אחר הצהריים, הציפו בקבוצת הנשים בעיות שבכלל לא היה קל להתמודד איתם. הבעלים הערימו קשיים ולא היו מוכנים שהנשים לא תהיינה בבית. לנשים עצמן היו אינסוף בעיות שהתחילו מול ביטוח לאומי, תשלומים לגנים ולבתי הספר, חובות למכולת. הילדים, שגמרו לימודים בבתי ספר, לא יכולים היו לחזור לבית ריק והתוכנית העמידה לרשות האמהות והילדים מסגרות של משחק ולימוד אחר הצהריים.
השלב הראשון בתוכנית הציב מטרה של השלמת בגרויות. הנשים, שלא יצאו שנים מהבית ועבר זמן מאז שלמדו בבית ספר, התקשו לחזור למשמעת לימודית. היה להם קשה להתרכז, לכתוב, לקרוא ולעמוד במבחנים. במקביל ללימודים העיוניים התקיימה, פעם בשבוע, קבוצת העצמה אישית והשיחות האינטימיות הציפו סודות והתעללויות מהעבר, קריסות נפשיות. נשים שלא דיברו שנים התחילו לדבר על היחס של אמא, של אבא, של הבעלים. היה בכי, היו וידויים קורעי לב, התקבלו החלטות ששינו את החיים שלהן והיתה תמיכה וקירבה נפשית גדולה.
"היה שלב", אומרת אילנה אזולאי, "שהקשיים הנפשיים שעלו בקבוצת ההעצמה סגרו עלינו, התקשינו להתמודד איתם ורצינו לעצור ולהיערך מול המציאות מחדש. אבל הנשים לא נתנו. מבחינתן להפסיק את התהליך היה כמו לקבור אותן שוב באפילה".
כדי להסביר איך להרים פרויקט מהסוג הזה משרטטת אילנה אזולאי את רשת התמיכה הצפופה שעליה נשענו המשתתפות: הושגה להן מילגה להכשרה מקצועית, ניתן לה אבחון דידקטי לאיתור לקויות למידה, הילדים הקטנים שובצו למעונות יום, הושגו מבית הספר ביטולים לחלק מהתשלומים שהיו אמורות לשלם עבור הילדים בתקופת הלימודים, בפעם הראשונה בחיים הוזמנה כל אחת מהן ליום כיף במלון ללא הילדים, המתנ"ס ערך פעילות אחר הצהריים לילדים בזמן שהאמהות למדו, הגברים זומנו לפגישות קבוצה כדי לפרק את הטענות והמרירות שהצטברו אצלם נוכח העדר הנשים מהבית וכדי לחזק את התא המשפחתי, העובדת הסוציאלית הלכה במקום הנשים לביטוח לאומי, ייצגה אותן ב"איחוד תיקים" בעמותת "ידיד", נפתח פעוטון שקלט תינוקות קטנטנים, העובדת הסוציאלית גם היתה זמינה אליהן מהבוקר עד הלילה ובמקביל הוצמדו להן "מנטוריות" בוגרות קורסים של "אשה לאשה" בדימונה בזמינות של 24 שעות ביום, הן קיבלו עזרה בניהול תקציב הבית, וגם קבוצת העצמה שבועית וליווי זוגי מול כל בעיה שהתעוררה.
הילרי קלינטון אמרה שדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, אילנה אזולאי מוכיחה שדרושה עזרה של קהילייה שלמה כדי לתת לאשה מוחלשת יד ולעזור לה לעמוד. ובאמת מדהים להוכח כמה רשתות של סולידריות חברתית נחוצות כדי שאדם אחד יוכל לקום על הרגליים, לאסוף כוח ולמשוך את עצמו החוצה מתחתית מעגל העוני. מפעים לראות אותן היום, בתום שנה וחצי של לימודים. פותחות יומנים, קובעות פגישות, מספרות איך הן נערכות לשנת הלימודים הבאה, ושרות ביחד בתום המפגש, כשהן מחובקות גם בוכות וגם צוחקות את "הו אלוהים תן לי, תן לי, כוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
