ט' באב: מי באמת אשם בחורבן?
אריה יואלי משוכנע כי לחורבן הפיזי קדם חורבן רוחני - ריקבון מוסרי של עולם התורה, שכדי לא לפגוע בתמיכה לעולם התורה, הוא מוכן להתעלם מכל עוול ומכל רשעות
עיקר הסיפור (מובא בגיטין דף נה:-נו.), הוא על אדם שאהובו הוא קמצא ושונאו הוא בר קמצא, שעורך משתה גדול ואומר לשמשו להזמין את קמצא, והשמש טועה ומזמין את בר קמצא. כאשר רואה בעל הסעודה כי בר קמצא נמצא בסעודה הוא מעיף אותו למרות שאותו אדם מוכן לשלם בתחילה את מנתו לאחר מכן חצי מדמי הסעודה ולבסוף את כל דמי הסעודה ובלבד שלא יביישו. כאשר הוא רואה שאף אחד מן המוזמנים ובכללם הרבנים לא עושים דבר כדי למנוע ממנו את הביזיון, הוא מחליט להתנקם והולך לקיסר להלשין על היהודים. הקיסר בתחילה לא מאמין לו, וכראייה אותו מלשין מציע לקיסר לשלוח בהמה להקרבה בבית המקדש ולראות איך היהודים לא מכבדים אותו ולא מקריבים את הקורבן. בדרך עושה המלשין, מום קל בקרבן כדי שלא יתאפשר להקריבו. החכמים שרואים את הסכנה רוצים להקריב את הקורבן, אבל אז מגיע ר' זכריה בן אבקולס שמקשה איך אפשר להקריב קרבן בעל מום? החכמים מחליטים להרוג את המלשין, ואז הוא מזדעק שוב, עכשיו כל מי שמטיל מום בקרבנות יהרג? ואז מביא הקיסר צבא ומקיף את ירושלים עד החורבן. את הסיפור הזה מסיים ר' יוחנן (אמורא שחי יותר מ-100 שנה אחר החורבן), ש"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
מעניין, כי על אף פעילותו של בר קמצא (שם סמלי) במלשינות, והתנהגותו הבלתי נסבלת של "בעל הסעודה" (ששמו לא נודע), ר' יוחנן לא רואה אותם בתור האשמים בחורבן, אלא דווקא את ר' זכריה בן אבקולס, ששמו נזכר בפרוש.
וכך יש גם לבאר את מה שהתרחש בסעודה. אם נדייק בדברי התלמוד: "אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינא קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא". (תרגום: אמר הואיל והיו יושבים החכמים ולא מחו בו, מסתבר שנוח להם מן המעשה. אלך ואלשין אליהם למלכות). מה רבנן עושים באותה סעודה? מסתבר שאותו אדם הזמין אותם. כלומר, לאותו אדם, הייתה השפעה ציבורית כזו, שאם הוא מזמין את החכמים הם גם באים. וכאשר אותו אדם עושה סעודה שבאים אליה החכמים, מן הסתם מדובר במשתה אדיר. כל המי ומי של ירושלים מגיעים לאותו אירוע. לא מדובר כאן בסעודת חברים, מדובר באירוע המוני ולכן מוסברת מאוד תחושת העלבון שחש בר קמצא כאשר משליכים אותו מן המשתה.
אם כן מדוע הרבנים שרואים את ההשפלה בהשלכתו מן הסעודה שותקים? אלא שאותם רבנים היו תלויים באותו בעל סעודה. אדם שיכול לארגן אירוע שכזה, מן הסתם הוא בעל מעמד גבוה ויותר מכך הוא עשיר גדול. אם אותם רבנים היו פותחים את הפה כדי להעיר לו, הוא היה מפסיק להם את התקציב לישיבות ולכוללים. אותם רבנים שתקו למרות ההשפלה של בר קמצא, כי הם "רצו לדאוג לעולם התורה". יש כאן ריקבון מוסרי של עולם התורה, שכדי לא לפגוע בתמיכה לעולם התורה, הוא מוכן להתעלם מכל עוול ומכל רשעות.
אם כן מה רוצים מר' זכריה בן אבקולס? ראינו כי שאר החכמים מתייחסים לדעתו כאשר הוא אומר לא להקריב את הקרבן בעל המום ולא להרוג את המלשין. חכם זה הוא בעל מעמד תורני בכיר מאוד. אלא שהתלמוד הבבלי השמיט פרט חשוב מאוד על אותה סעודה, אותו אנו למדים ממדרש איכה (ד,ג) המדרש אומר: "והיה שם ר' זכריה בן אבקולס והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה". כלומר, אותו חכם ישב בסעודה ולא מיחה באותו בעל סעודה. רק לאחר מכן, כאשר גורלו של עם ישראל כולו נתון על כף המאזנים, אז הוא נזכר להתעורר ולהזדעק, "איך אתם עוברים על השולחן ערוך?!".
איפה היה אותו חכם, כאשר ביישו מול כל נכבדי ירושלים את בר קמצא, למה אז הוא לא דיבר? הרי במעמדו התורני הוא יכול היה להשפיע על החכמים שהיו מונעים מבעל הסעודה לעשות עוול כזה לאורח, או לכל הפחות להוכיח אותו על העוול שעשה. אלא שאז הוא שתק. כאשר הוא היה צריך למחות, הוא לא מחה, כאשר היה צריך להעלים עין מהלכות לטובת כלל עם ישראל, אז הוא נזכר להזדעק.
ניצנים ראשונים לרקבון הזה אנו מוצאים כבר כמה שנים קודם לכן. המשנה במסכת סוטה (דף מא ע"א-מא ע"ב) מתארת איך במעמד הקהל, אגריפס המלך עמד וקבל (את ספר התורה) וקרא. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי"
ייתכן שהאנשים הגרועים בסיפור היו בעל הסעודה ובר קמצא. אולם התלמוד לא בא ללמד היסטוריה אלא חינוך. מבחינה חינוכית-תורנית, התלמוד בא ללמד אותנו שאחריותם של בעלי התורה היא המכריעה. לא חשוב מה עושים העשירים ואנשי החול, מה עושים המלכים ופקידיהם, מה שחשוב הוא כיצד מגיבים למעשיהם אנשי התורה. אם תגובתם היא התעלמות מעוולות - הרי זה מה שיוביל לחורבן. ועל כן ר' יוחנן, תולה את החורבן דווקא, בחכם שהתעלם כשהיה צריך להגיב, כדי לשמור על תקציביו והגיב במקום בו היה צריך להתעלם לטובת כלל ישראל. סולם הערכים שלו השתבש.
הכותב הוא עורך אורות בכרמל ותלמיד בישיבת אור וישועה.
נא להמתין לטעינת התגובות
