עמוק בארון הספרים היהודי

סימון החרדים כאויבי הקהילה הגאה הוא טעות: בקושי יש להם מושג במה מדובר. האויבים האמיתיים באים דווקא מקרב החילונים

קובי אריאלי | 7/8/2009 8:34

כשאמיץ דולניקר הבלתי נשכח מ"השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון מגיע לנאום בפני קהל בוחריו הפוטנציאלי, הוא מתעכב רגע מתחת לשולחן המאולתר שהפך לדוכן נואמים, מחליף מילה עם מישהו ואז קופץ לנאום. כשציפי לבני זינקה השבוע אל דוכן הנואמים בהפגנה המאולתרת של חברי קהילת הלהט"ב בגן מאיר היא לא התעכבה אף לרגע. היא מיד קפצה, ומיד נאמה, ומיד נופפה בידיה ושבה אל הפתוס והחזון והניצוצות בעיניים.

הפגנה של אנשי הקהילה ההומו לסבית בעקבות הרצח במועדון. צילום: רויטרס

אילולא היו מעורבות בעניין שתי גופות של צעירים זכים וטהורים שנרצחו על לא עוול בכפם, אפשר היה להפוך את קמפיין הקהילה השבוע לפארודיה נאה על תקשורת ופוליטיקה ושיח ציבורי. הכיצד הפכה חידה פלילית חמורה, ללא קצה חוט וללא כיוון חקירה מוגדר, למתקפה חריפה נגד אויב ורוצח? כיצד ניתן לתקוף רוצח בלי שיודעים שהוא הרוצח? מילא ראשי הקהילה, שצועקים מהמיית לבם, אבל הפוליטיקאים? יולי תמיר? שלי יחימוביץ'? פשוט מגעיל.

קורבן ההתקפה הראשי השבוע היה ח"כ נסים זאב מש"ס, שכרזות ענקיות האשימו אותו ישירות ברצח בשל דברים שאמר בעבר, יותר מפעם אחת, בגנות הקהילה. עליי לומר שגם בנסיבות החמורות הללו, ההופכות אדם לרוצח ללא עוול בכפו, איני מוצא בתוכי את היכולת ללמד סנגוריה על נסים זאב שנזקו הציבורי רב בהרבה מתועלתו לקהל בוחריו. מה שכן, אני חושב ששרבובו לנושא חשוב וחיוני להבנת טעות בסיסית אחת של ראשי הקהילה במאבקם נגד מתנגדיהם. אני חושב רבות על הטעות הזאת, דרך מאבקי החרדים במצעדי הגאווה בירושלים, דרך התבטאויותיו החוזרות ונשנות של ח"כ זאב בנושא ודרך כל האירועים שבהם מצויה הקהילה הגאה בקונפליקט עם מתנגדיה.

הטעות היא, במילים פשוטות, סימון החרדים כאויב מספר אחת של הקהילה. מדובר בטעות שמקורה בניתוק ובקריאה שגויה לחלוטין של החברה לשבטיה ושל השבט החרדי בפרט. יקיריי הגאים: אני חייב לספר לכם משהו. העניין ההומואי-לסבי אינו מונח כלל וכלל על שולחנם של החרדים. הם רחוקים מהדיון הזה כרחוק מזרח ומערב. השיח הפופולרי בנושא זר להם, הדילמות הקלאסיות רחוקות מהם, הם אינם ערים בכלל לדיבור האוניברסלי בנדון, לא מכירים את הסצנה, לא בעסק. הם ערים, אמנם, ערים מאוד לתופעות הומוסקסואליות בתחומם (ולא ממש מצליחים להתמודד איתן) ; אבל הסצנה - יוק.

מאבק הקהילה להכרה הוא מאבק על הכרה בסצנה, ודרכה גם הכרה באינדיבידואל ההומו-לסבי. החרדים מנותקים מהסצנה הזאת ניתוק טוטאלי. הם אפילו כמעט לא יודעים שהיא קיימת. הם מצויים הרבה הרבה לפני זה, בנושאים כמו פתיחת החניון וקיום נישואים ברבנות. שרבובם לנושא הוא לא מדויק כל כך, לא ממוקד כל כך, שזה כואב.

ח''כ ניסים זאב צילום ארכיון: פלאש 90

יתרה מזו. יחסה של הקהילה החרדית למאבק ההומו-לסבי -עד כמה שהיא כן נחשפת אליו, במקרים כמו קונפליקט המצעד בירושלים - הוא יחס מרוחק, מעט מפוחד ומלא מסתורין ודחייה. הבעיה שלהם עם המצעד בירושלים (וסליחה שאני כותב את זה בפעם ה-200) הייתה כמו עם מופע בעל אופי מיני מוחצן. זה הכול. אני מתחייב שהם היו מתנגדים באותה מידה בדיוק גם למצעד דומה של סטרייטים.

מחפשים סימנים? הנה המובהק ביותר: נסים זאב. העובדה שהפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים הוא

אותו נסים זאב, הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם - היא הסימן הטוב ביותר. זה האויב שמצאתם לכם? נסים זאב?

אויבי הקהילה הישירים והחמורים הם דווקא החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. הדתיים, האמינו לי, אינם בעסק. לפחות עדיין לא. ומעבר לכול, שוב תזכורת: עדיין לא מצאו שום רוצח. אל נא אחי תרעו.