האקס המיתולוגי: מסע לעולם של הדתל"שים
לרגל צאת ספרה החדש "הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר", יוצאת פוריה גל גץ, כבר 20 שנה לשעברניקית, למסע אישי בעקבות השריטה
מה גורם לנו לחפש דתל"שים כמונו, ולפעמים גם להתחתן אלה עם אלה? מה גורם לנו לזהות דתל"שים מקילומטר, אפילו אחרי שנים, ולהפעיל מין "רדאר דתל"שים" שמאתר אנשים כמונו ויוצר איתם אחווה וזיקה כמעט מיידית? ובעיקר, למה אנחנו מתעקשים לקרוא לעצמנו כך, בהגדרה שמשמרת את העבר בתוך ההווה, ולא הופכים פשוט ל"חילונים", אפילו עשר ועשרים שנה אחרי? ובקיצור, מה יש שם, בזהות הדתל"שית, שגורם לה להמשיך להיות רלוונטית גם אחרי עשר שנים בתל אביב? האם זה איזה ניכור בסיסי, השתייכות שבטית וסוציולוגית, או אולי ההרגשה שאף אחד אחר לא יבין אותנו עד הסוף?
בראיונות עומק שקיימתי עם דתל"שים ודתיים, חלקם דמויות מוכרות בחברה החילונית והדתית, עלו גם שאלות שמעבר לחוויה האישית של העזיבה; שאלות שנוגעות בחברה הישראלית ובמקומו של הדתל"ש בתוכה, כקבוצת זהות וכתת מגזר. מה עובר על דתל"ש שגדל ביש"ע ועזב? האם לעזוב בית דתי וימני פירושו בהכרח גם לעזוב את מחנה הימין? ואולי הקושי להתנתק מהימין חזק אפילו מהקושי להיפרד מאלוהים?
אפשר להגיד שעזבתי רשמית את העולם הדתי בגיל 18, אבל הספקות החלו עוד קודם. נולדתי במושב דתי בגליל העליון ולמדתי בתיכון דתי בצפת. כבר מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי, כגרפומנית מושבעת, כותבת בשבת במסתור, מאחורי דלת סגורה או וילון. בהתחלה התפלאתי שכלום לא קרה לי, אחר כך התרגלתי. כמו אצל הרבה דתל"שים, זה לא התחיל משאלות גדולות על מהות העולם או מחיפוש הוכחות לקיומו של האל. בניגוד למה שהרבה חילונים חושבים, אצל רבים מאיתנו זה התחיל מניסיונות, ממעשים, מחשבות קטנות וחיפושים, סקרנות ואולי מרדנות בסיסית, יותר מאשר הצורך להקשות האם יש אלוהים.
המון פעמים נשאלתי למה בעצם עזבתי. תמיד כשחילונים מדברים על חזרה בשאלה, הם מניחים שהיה איזה רגע מכונן, "הפעם הראשונה ש". הפעם הראשונה שהלכתי עם גופייה, הפעם הראשונה שנסעתי בשבת; שאלות שהפכו לפריט חובה בווידויים ובסיפורים על חזרה בשאלה ולחלק בלתי נפרד מהדיון בנושא. השאלות האלה מניחות שהיה "גילוי" או אירוע חד פעמי ששינה את חייך. השאלות האלה מעניינות, אך לא ממצות את העניין, ומניחות כמה הנחות שגויות, למשל ההנחה שהכל הסתיים ביום ההוא, היום שבו אכלת ביום כיפור או הדלקת אור בשבת. הן מניחות שלהיות דתל"ש מתמצה בכמה פרטים אנקדוטליים, "סקסיים", נקודתיים , ואין חוויה דתל"שית מתמשכת, או עמדה תרבותית, שמלווה אותך לפעמים כל חייך; הן מניחות שאפשר לעזוב את הדת ברגע, לצאת מהדת כמו שיוצאים מחדר; שאפשר באמת להפוך מדתי לחילוני. שאלות אלה מניחות שמדובר בשבר ולא בתהליך, שזה שחור ולבן, ולא הרבה הרבה גוונים של אפור.
זה אף פעם לא בדיוק ככה. מהניסיון האישי שלי, וכפי שעולה מהרבה סיפורים של דתל"שים בספר, ההחלטה לעזוב את הדת היא תהליך ארוך וממושך, שלפעמים לא מגיע לסיומו. אמנם אצל בנים יש רגע מכונן אחד שמסמן את הגבול, הרגע בו מורידים את הכיפה, אבל זה רק מסמן חיצוני של תהליך ארוך ומורכב. לא מדובר בכיפה או בחצאית, אלא במערך שלם ואינסופי של תפיסות, מנהגים, הרגלים, רגשות ומחשבות, טעמים והעדפות, שנצרבו לך בתודעה ונכתבו לך בגוף, ושלא כל כך פשוט להיפטר מהם, גם אם רוצים. בפורומים של דתל"שים
תמיד כששואלים את השאלה המתבקשת, למה עזבת, השאלה המתבקשת מיד אחריה היא איך המשפחה שלך קיבלה את זה. כשאני שואלת את ההורים שלי, הם תמיד עונים ש"הכי חשוב שאת בן אדם טוב", ומוסיפים משהו שקשור ל"מוכשרת". אבל בכל זאת משהו שם כנראה צורב. אם כולנו מפתחים משא כבד של אשמה כלפי ההורים שלנו בגיל מסוים, נראה שדתל"שים מתחילים מנקודת מוצא גבוהה יותר במפלס האשמה.
גם אם נהיה מוצלחים, ומוכשרים, וחכמים, אנחנו אף פעם לא נהיה הילדים שהם רצו, הילדים שהם דמיינו לעצמם כשנולדנו. אני מרגישה את זה בכל פעם שאני נפגשת עם ההורים, וכנראה שארגיש את זה תמיד. היינו דתיים מזרם הפועל המזרחי, ההורים הצביעו מפד"ל. היה איזה ניסיון לרשום אותי לאולפנה, אחר כך התחרטנו. בשבתות ובחגים היינו נוסעים לסבא וסבתא בירושלים. סבא שלי, הרב מאיר יהודה גץ, היה רב הכותל והמקומות הקדושים במשך 30 שנה, עד למותו. דמות ידועה בציונות הדתית, שתמיד סיפק מין מודל של יראה ודבקות שהיא קצת מורמת מעם, לא מושגת, בלתי אפשרית. כשעברתי בגיל 20 לירושלים והפכתי לעיתונאית, כבר הייתי חילונית; אבל הקשר עם סבא וסבתא נשאר חם במיוחד. הייתי הולכת לבקר אותם בביתם ברובע היהודי בכל הזדמנות, בבית שמעל בית הכנסת אליהו הנביא. הייתי קוראת מלמטה, וסבתא הייתה זורקת לי מהחלון חצאית פרחונית גדולת ממדים שהייתי לובשת מעל המכנסיים. זה תמיד נראה כמו תחפושת מרושלת מדי, המכנסיים הציצו בלי בושה מתחת לחצאית, ולא היה ספק מאיפה באתי ומה לבשתי קודם; וסבתא הייתה עושה זאת במין קריצה של אהבה. היא רצתה לחתן אותי עם בחור דתי ומהוגן, לראות אותי "מסודרת" עם בית וארבעה ילדים, ורצוי מורה כמו אמא; אבל בשנות העשרים המוקדמות שלי רציתי בעיקר לראות עולם. הייתי סקרנית מדי, מרדנית מדי, מורעבת מדי לחיים, מפוחדת מדי, שלא להפסיד משהו, לא ידעתי מה בדיוק. לא הסכמתי שאיש יסגור אותי במה שנראה לי אז כמו קופסה קטנה עם דשא ושני חורים לנשימה. אמנם כשגדלתי הבנתי שכבלים וכללים קיימים לא פחות בחברה החילונית, שאינה בהכרח חופשית יותר, רק אחרת; אבל אז לא ידעתי את זה.
אבל האהבה כל הזמן הייתה שם, אהבה עצומה, חמה, דלק לכל החיים; וכשסבתי חלתה זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שאני זוכרת. לפעמים שואלים אותי איך ייתכן שמשפחה כל כך דתית קיבלה אותי וחיבקה אותי, ואנשים מנידים ראשם בחוסר אמון, חושבים שאני לא מספרת הכל. אבל סבתי הייתה אחד האנשים הקרובים לי בחיי; אחרי הכל, כשהיא נשארה לבד אחרי שסבא נפטר, עם מי חוץ מאשר עם נכדתה הדתל"שית היא יכלה לשמוע קסטות עם שירים של אנריקו מסיאס בצרפתית, ללמד פתגמים עסיסיים בערבית טוניסאית, וללכת איתי לסרטים של במאית טוניסאית צרפתייה, שדיברו אליה בשפה הנשכחת. כל זה לא מנע ממנה להיות צדקת גמורה ואמיתית, אישה גדולה שנשים עצובות ומוכות היו עולות אליה לרגל, נמלטות מבעל מכה או ממצוקה חומרית, רק כדי לקבל סעד כלכלי או תמיכה נפשית בלי חשבון.
ואולי זה היה גם השכול שגרם להם לחבק אותי. המשפחה שלי שכלה שניים מבניה, אח אחד בששת הימים ואח אחר בפיגוע. משפחה שאיבדה שניים מבניה לא יכולה להרשות לעצמה לשלח לדרכו את אחד מנכדיה ונכדותיה רק כי הם סטו קצת מהתלם. פשוט לא יכולה לעשות זאת. דם ואהבה קשורים יחד.
הנושא הדתל"שי החל להטריד אותי מחדש, כמו שאלה שלא נפתרה עד הסוף, אף שהיה נדמה שהיא כן. פתאום בגיל 30 פלוס את מגלה שהדתל"שיות שלך היא לא רק איזה חלק נשכח מעברך שהיה ונגמר, מסוג ה"פעם הייתי ועכשיו כבר לא" ; אלא משהו חי, פועם, שנוכח ביומיום שלך גם בחיים החדשים. משהו שתמיד נמצא שם ברקע, שמכונן תפיסת עולם, הרגלים, יחס לאהבה ולפוליטיקה, לניהול זמן ולתפיסת גוף, דרך לראות את העולם. פתאום את מגלה שלהיות דתל"ש זה אוסף בלתי ניתן לכימות של רשמים, מטענים וחוויות, ואפילו גם כמה שריטות, שאין לאף אחד חוץ מאשר לך ולאנשים כמוך.
הרבה מרואיינים בספר מדברים על החינוך הדתי כדבר שמטביע בך חותם, לטוב ולרע, נצרב בחומרה באופן שלא ניתן למחיקה. מיהם הדתל"שים של היום, מה מאפיין אותם? למה הם מתגעגעים, על מה הם כועסים? מה הם שמחו להשיל מעליהם וממה כבר לא ייפטרו לעולם? העיתונאי דרור פויר, למשל, מדבר בספר על המיניות ועל האופן בו היא נוכחת בחינוך הדתי, נוכחת שם גם כשהיא נסתרת, כתובה בצהוב זרחני, גם, ואולי בעיקר, כשהיא מושתקת ומוכחשת. הסטנדאפיסטית שרית סאבו מדברת על החצאיות והקדחתנות לקראת שבת, שנחרתה אצלה בגוף, הבטחה פנימית לעצמה שאצלה זה יהיה שונה. גם אורי אורבך, שמרואיין בספר, מסכים שהייצוג והדימוי של הדתיים והדת בתרבות הישראלית עד לשנים האחרונות היה דימוי שלילי, שולי, של נעבעך חנון וגמלוני שרק משנן פסוקים כל היום, שלא היית רוצה להידמות אליו, משהו שעבור נערים דתיים היה מקור לבושה. מבקר הספרים אריק גלסנר מספר בראיון מבריק על הדימוי השלילי הזה ואיך הוא השפיע על ימי נעוריו.
יש בראיונות גם כעס, על חינוך שלפעמים שינן במקום להסביר, הטיף במקום להקשיב, התעסק בזוטות ובמראה ובמנהגים קטנים במקום להגביה מעט את המבט. אבל יש גם עדנה וגעגוע, לשפה ועולם שאינם נגישים יותר, לערבות חברתית אמיתית ומודל מוסרי בלתי מתפשר, לספרים ולביטויים, אפילו לתמימות החמימה של כה עשו חכמינו.
נדמה שבשנים האחרונות משהו השתנה. מאז שנות התשעים המילה דתל"שים צברה תאוצה, ויותר ויותר אנשים שחזרו בשאלה בוחרים להגדיר את עצמם כדתיים לשעבר, ולא פשוט כ"חילונים". אבל זה לא רק עניין של הגדרה: דתל"שים מקימים קבוצות וארגונים, יוזמים כנסים ופעילויות משותפות ופועלים כקהילה, קבוצה נפרדת שיש לה מאפיינים, צרכים ואינטרסים משלה. אפילו המפד"ל יזמה במערכת הבחירות האחרונה פנייה מיוחדת לציבור הדתל"שים, בקריאה להצביע עבורה, מתוך הנחה שלמרות שהם בחרו לעזוב, עדיין רב המשותף על המפריד. פנייה זו היא כמעט חסרת תקדים, ומסמלת סוג של שינוי ביחס של החברה הדתית לדתל"שיה, כמעט מהפך: הדתל"שים שוב אינם מושא פסיבי שמדברים עליו בגוף שלישי בדיונים מודאגים על "בעיית החילון בקרב בני הנוער", אלא מישהו שלוקחים אותו בחשבון, קוראים לו בשם, רואים בו פרטנר ושותף לגיטימי בדיון. אולי זה קשור לכך שלהמון רבנים מוכרים וידועים יש ילדים דתל"שים, שזה קורה במשפחות הכי טובות, מה שבוודאי עזר לפתיחות והפחית את הצורך להתבייש, להכות על חטא ולהאשים.
חוזרים בשאלה הרי היו תמיד, ביניהם כמה ממייסדיה ומקימיה של הארץ הזאת. אז מה בכל זאת השתנה, ומה חדש בדתל"ש? נדמה לי שהשמות מספרים את כל הסיפור כולו. פעם קראו לנו מתפקרים, אפיקורסים, מתחלנים. שמות טעונים למדי, שיש בהם שיפוט ערכי ומטען שלילי, אפילו אבל. היום קוראים לנו דתיים לשעבר, שם כמעט נייטרלי, נקי משיפוט ומרגש, שמציין בעיקר עובדה ביוגרפית. בוודאי אין בו את אותה קינה והאשמה של ההורים והקהילה כלפי הבן שנטש, כמו שהיה ב"מתפקרים". אין כאן את אותו משא כבד מנשוא ואת אותה אשמה של ה"אפיקורוס בעל כורחו" שטבע הסופר החוזר בשאלה יהושע בר יוסף. ואם כבר דיברנו על השם, זאת הפעם הראשונה שהדתלשים קוראים לעצמם בשם, שם שהם בחרו ולא שמות שהודבקו עליהם מבחוץ. יש כאן עמדה של הגדרה עצמית, עמדה לא מתנצלת, זהות שהיא תוצאה של בחירה מודעת.
נדמה שהשינויים בשפה יכולים לפתוח צוהר להתבונן בתהליכים חברתיים עמוקים. אמנם עדיין מדובר במעבר מחברה לחברה, בנטישה ולפעמים גם בשבר. אבל בניגוד ל"מתפקר", השם "דתי לשעבר" נותן אפשרות לשמר את הזהות הישנה בתוך ההווה, במקום למחוק אותה כליל, וזאת ללא המטען הכבד מנשוא. העובדה שפעם היית דתי היא עדיין משמעותית, גם עבור מי שמנהל אורח חיים חילוני לגמרי. זה עדיין אחד הדברים שמגדירים אותך: המטען, תפיסת העולם, הזיכרונות, הידע, הרגישויות. ככל שבדקתי והעמקתי יותר גיליתי שמדובר בתופעה המשתלבת עם תהליכים רחבים יותר בחברה הישראלית ועם היחס אל דת וחילון באופן כללי. לפני 20 שנה, הציפייה מאדם שחזר בשאלה הייתה שיהפוך לחילוני, שייטמע בחברה החדשה, עד כי לא נודע כי בא אל קרבה. משטרת הזהויות פעלה במלוא עוזה והדרישה הייתה להחליט "מה אתה", דתי או חילוני, כאן או שם, הלנו אם לצרינו, להתמקם באחד משני צידי קו ההפרדה. נראה שמאז שנות התשעים יש יותר לגיטימציה, מצד החברה הדתית והחילונית, לאימוץ זהות והגדרה יותר מורכבות. יותר ויותר אנשים מסרבים להיכנע לתכתיב של משטרת הזהויות, ונוטלים לעצמם את החירות לבחור, לקחת מהעולם החילוני ומהעולם הדתי בלי להתחייב לדרך אחת, רוקחים שילובים שלפני 20 שנה היו מסמנים אותם כמוזרים, והיום הופכים למקובלים יותר.
כמו כל דבר, לא כולם סבורים שזה חיובי. הרב יובל שרלו קורא לזה דתל"פים (דתיים לפעמים), אורי אורבך קורא לזה "דתיות הבופה". יש מי שרואים בעיה בלגיטימציה של החברה הדתית למתלבטים וללא בטוחים; ואילו יש מי שמברכים על כך, כמו אורבך, שסבור שההכלה הזאת היא דווקא מה שעוזר להשאיר יותר אנשים בבית. לא מעט דתל"שים שעזבו לפני 20 ו-30 שנה , מעידים שאם זה היה קורה היום, הם אולי לא היו עוזבים, כי היו מוצאים בקלות רבה יותר את מקומם בתוך החברה הדתית.
אחד המרואיינים בספר מספר איך למרות שעזב לבלי שוב, הוא ממשיך לברך כמתוך כישוף את ברכת אשר יצר בכל פעם שהוא יוצא מהשירותים. מרואיינת אחרת מספרת איך כשנכנסה להריון עם בתה הבכורה, מצאה לפתע את עצמה, בניגוד לכל הציפיות, חוזרת לדבר עם בורא עולם, לבקש ממנו בריאות וחסד, להתפלל אליו, ללחוש לו בשנתה. בראיונות רבים בספר מתברר שברגעי משבר או אימה, הדתל"שים חוזרים הביתה. גם אני נושאת עמי קמע מסבא, והתלות שלי בו גוברת מדי פעם. עם כל הכבוד לניטשה ולקאנט ולכל שנותיי בלימודי פילוסופיה, ברגעי משבר חוזרות הפרקטיקות הבסיסיות ביותר. אני כבר לא מנסה להילחם בזה.
השריטה הדתל"שית נמצאת גם בשפה: שבת בערב לעולם יישאר מוצאי שבת, גם אם כולם מסביבך ינסו לקבוע איתך לשבת בערב. לנצח תמשיך להגיד "דיבוק" במלעיל ולהמהם על "יום כיפורים", ולא יום כיפור, אפילו כשכולם יתקנו אותך. קצת כמו אנוסים, שהשפה שלהם מסגירה אותם תמיד, שולטת בהם, חושפת פרט נסתר.
השריטה הדתל"שית היא הרגע המצמית הזה, כשאתה משוטט בטי-שירט ביום כיפורים או חוזר מהים, ופתאום עוברת חבורה בדרך לבית הכנסת. הבושה גורמת ללב שלך להתכווץ, ואתה לא מבין למה. מה אתה חייב להם? הרי אתם לא מכירים. כאילו הם מייצגים איזה סופר אגו, קול שתמיד בתוכך, במופע הכי מאיים שלו - יום כיפורים. ויש כמובן את הגוף והיחס לגוף. מרואיינת אחת בספר מספרת איך למרות שהיא חיה עם בעלה כבר למעלה מעשור, פלוס שלושה ילדים, היא עדיין מקפידה, סליחה על הפלסטיות, להפעיל את הניאגרה מיד כשהיא נכנסת לשירותים, כדי שהוא חלילה לא ישמע את הגוף עושה את שלו. משהו בתפיסת הגוף שלך נשאר דתי, מהוסס, בעיקר במה שקשור לדברים המלוכלכים ההם, רחמנא ליצלן.
השריטה הדתל"שית זו לפעמים גם ההתלהבות לחטוא, וגם אם אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי באופנים אחרים, תמיד יש שם התלהבות שלא שוככת, הרגשה של מים גנובים. אחד הדברים שמעסיקים דתיים לשעבר הוא המפגש המרגש-מפחיד עם המיניות החילונית, שנדמית כמו הפרי האסור, אפילו שנים אחרי הביס הראשון. מרואיינת אחת בספר מספרת איך קנתה את הגופייה הראשונה, אבל העזה ללבוש אותה שנים רק מול המראה בבית. מרואיין אחר מספר איך קיבל את רוב החינוך המיני שלו מ"שולחן ערוך", והזיע בהתרגשות בכל פעם שהמורה דיבר על "תשמיש המיטה" או רחב הזונה. הוא מספר איך הביט בנשים חילוניות כמו באלות, אך במשך שנים לא העז לנסות, מתוך הרגשה של בורות, בושה ונעבעכיות שאין לה סוף. מרואיין אחר טוען בלהט שתופעת נוער הגבעות וההתגייסות למען ארץ ישראל השלמה הן רק דרך לנקז רגשות מיניים מודחקים. מה שבטוח, עבור דתל"שים זה נשאר נושא טעון. אי אפשר להיפטר מזה, זה כתוב בגוף.
יש גם דתל"שים שפיצול האישיות שלהם בא לידי ביטוי ביחס לפוליטיקה. אחד המרואיינים בספר מספר איך על א ף שעזב את ביתו האולטרה ימני, והפך לאיש שמאל בעל דעות מוצקות ומנומקות, עדיין קשה לו להיות נוכ ח בהפגנות של השמאל בכיכר רבין, כי הוא מרגיש שהוא בוגד בשבט שלו. דתל"שית אחרת מספרת איך ישבה בבית קפה תל אביבי בתקופת ההתנתקות, לכאורה אחת מכולם, אבל כשהטלוויזיה שידרה תמונות ופרץ דיבור על "איזה משוגעים הם", היא נעמדה על רגליה האחוריות. אולי כי לגבי הדתל"שים, החלוקה החד משמעית, בין דתיים לחילונים או בין ימין לשמאל, פשוט לא תופסת. אי אפשר להתחלק לשתי קבוצות מנוגדות כי תמיד יש קבוצה שלישית באמצע, אי אפשר לראות את ה"הם" בתור האחר המוחלט אם פעם היית אחד מהם. בפוליטיקה או לא, ביותר מדי עניינים ונושאים אתה יושב על הגדר, ועם הזמן אתה מבין שאתה שם כדי להישאר.
הפתולוגיה הדתל"שית היא תמיד לראות הכל משני כובעים. לדבר בשתי שפות. להיות קצת סכיזופרן. להיות גם וגם. זה נובע מהצורך לתרגם את עצמך בלי הפסקה, לדבר תל אביבית בחוץ, לדבר ציונית דתית בלב; לרצות לעבור את הגבול, לחזור להורים ולספר איך היה, ולחזור חלילה; השריטה הדתל"שית היא להתלבט במשך חודשים על איזה סוג חתונה או איזה סוג ברית לעשות, ואיך לעזאזל להגדיר את זה, כי אין מתכון לשום דבר, כי אף דרך אינה נתונה מראש ומובנת מאליה. השריטה הדתל"שית זו התוגה הבלתי מוסברת כשהשבת יוצאת, הצורך להתבטל בשבת. זה לא לדעת לרקוד, לא משנה כמה שנים עברו, אלא אם מדובר בריקודי עם.
הספר "הדתל"שים" ראה אור בהוצאת עם עובד
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם