ראשי » חדשות » יהדות

זיגמונד פרויד והנקודה היהודית

בימים אלו רואה אור הספר "מותו של זיגמונד פרויד". מתברר שלפסיכולוג הידוע היה קשר עמוק ומהותי עם היהדות. טעימה מתוך הספר החדש והמרתק

החלקים השערורייתיים בעליל במשה והמונותיאיזם היו הרהוריו של פרויד על זהותו של משה. "הכפירה בייחוסו הלאומי של האיש שאומָתו מתפארת בו כבגדול בניה," אומר פרויד בפתיחת הספר, "מועלית כאן לא ברצון ולא על נקלה, מה גם שהכופר עצמו שייך אף הוא לאומה זו".

כדי להוכיח את טענתו שמשה היה מצרי ולא יהודי – אם אכן הוכיח זאת או התקרב להוכיח זאת – הסתמך פרויד על שתי אפשרויות. השם משה, הוא מאשר, לא היה שם יהודי, כפי שהבינו חוקרים זה מכבר, אלא מצרי. זאת ועוד, אומר פרויד, הסיפור המקראי על מוצאו של משה משולל כל היגיון פסיכואנליטי.

הפנטזיה האנושית השכיחה ביותר, שפרויד כינה "רומן משפחתי", היא אמונתו של הילד שאף על פי שבהווה הוא חי במשפחה דלת אמצעים, למעשה הוריו האמתיים הם בני אצולה אמידים, אולי אפילו מלך ומלכה, שהוא הופרד מהם בשחר ילדותו. הסיפור המקראי על משה, שניצל בידי נסיכה מצרית, הופך על פיו את מהלך העניינים הרגיל של הרומן המשפחתי: כאן הילד אינו עובר מעושר לעוני, אלא מעוני לעושר.

עובדה זו מעוררת בפרויד עניין אנליטי. "בכל המקרים שניתן לעמוד עליהם", הוא אומר, "המשפחה הראשונה, זו הנוטשת את הילד, היא המדומה, ואילו המשפחה המאוחרת, זו הקולטת והמגדלת את הילד, היא המציאותית."  בסיפור משה, המשפחה הראשונה היא המשפחה היהודית הענייה, ואילו המשפחה השנייה היא המצרית. יוצא אפוא, כך טוען פרויד, שמשה התחיל את דרכו כמצרי בן אצולה ובדרך כזאת או אחרת נאסף ואומץ על ידי יהודים מדלת העם.
נוסף על כך, פרויד מעמיד למבחן את שאלת מקורות המונותיאיזם. בהתבססו על מחקריו האנתרופולוגיים והארכיאולוגיים, פרויד מניח שהמונותיאיזם לא היה המצאה יהודית, כי אם מצרית. לא משה ולא כל יהודי אחר אלא אמנחותפ הרביעי הוא אשר קיבל על עצמו את הפולחן המונותיאיסטי של האל אתון והחל מפיץ את הצו של עבודת האל היחיד. לפי פרויד, אמנחותפ שינה את שמו לאחנתון וניסה לכפות את דתו המחמירה על המצרים הפוליתיאיסטים.

משה היה במקורו אחד מבני חבורתו הקרובה של אחנתון, אך אחנתון מת צעיר, המצרים סירבו לקבל עליהם את דת האל היחיד, ובמקומם פנה משה אל היהודים, שחיו במצרים זה כמה דורות. משה הוציא את היהודים ממצרים, על אפו ועל חמתו של פרעה, ובהולכם במדבר נתן להם חוקים, לימד אותם את ברית המילה, שהיה מנהג מצרי, והפציר בהם לעבוד את אתון.

היהודים סופם שדחו את משה ואת אתון: פולחן האל היחיד היה קר מדי ומופשט מדי. ברוב זעמם על משה בעטיים של כל הדברים שביקש מהם לזנוח, הם רצחו אותו וחזרו לסורם ואל אורחות הפוליתיאיזם הישן. ואולם זכר משה ודתו לא פג. היהודים ניחמו על המעשה שעשו ורגשות החרטה והאשמה הביאו אותם לרומם את זכרו של משה – והתרחש מה שפרויד מכנה "הגבה הפוכה".

וכך, לאט לאט, אֵל שבטִי מִדיָיני איבד את תכונותיו האלימות עד שהיה כמעט זהה לאל הישן של משה, אתון, ונעשה למַקדימו ומְבַשרו של יהווה. המודחק שב וחזר – בצורת מונותיאיזם – ומשה הנרצח עלה ונהיה לגדול נביאי היהדות.

קשה לטעון שרעיונות אלו נמנים עם המחוכמים והמבוססים ברעיונותיו של פרויד. הוא קרא דרור למחשבתו והניח לה להפליג; הוא מעלה השערות, הוא מנחש ניחושים. ומכאן נבעו רבות מתפיסותיו של פרויד, טובות וגרועות כאחד. פרויד מתמלא רעיונות גם משום שהוא פתוח להם כל כך.
הוא כותב אותם לטוב או לרע ומניח לעצמו ללכת אחר הרע כדי שיובילו אל הטוב, ולעתים להפך, הולך בעקבות הטוב אל הרע. תכופות חייבים קוראיו של פרויד לעשות את העבודה: כשניגשים לכתביו העשירים והמוזרים ביותר של פרויד, לעתים הקורא נאלץ למלא את תפקיד האני העליון כנגד הסתמי היצירתי של פרויד ולסנן דברים, לברור את הבר מהתבן, לראות מה יכול להיות אמתי ומה לא. בראשית דרכו כסופר בעל משקל – היינו באמצע חייו – ציטט פרויד את שילֶר על הפילוסופיה של מעשה היצירה. פְּתח הכול, אומר המשורר. תן לדברים לזרום.

רק לאחר שתתיר את המוסרות ותניח ללא-מודע להביע את עצמו, רק אז יבוא תורו של כושר השיפוט להצטרף למשחק. או כפי שניסח זאת סוֹל בֶּלוֹ, שבדרכו שלו הלוא הוא יורש הרומנטיות של שילר: "הכול יודעים שאין הדחקה דקה או מדויקת; כשאתה מדכא דבר אחד, אתה מדכא גם את הדבר הסמוך לו".

משה לא היה יהודי אלא מצרי; המצרים היו הראשונים שהפיצו את רעיון האל האחד ויחיד ואין בלתו; העם הנבחר רצח את גדול נביאיו. אולי כאלה היו ההשקפות שפרויד התיר להן כניסה חופשית על מנת שלא לדכא את אלו הסמוכות להן. ולמעשה ברבדיו העמוקים, משה והמונותיאיזם הוא מהמאלפים ומאירי העיניים בכתביו של פרויד. אלא שהציבור הסתער מיד על חלקו הפגיע ביותר והפחות ערכי של הספר.

הסקירות והתגובות הראשונות לספר על משה היו ברובן נזעמות ומשוללות הבנה, ממש כפי שפרויד צפה שיהיו. מרטין בּוּבֶּר, התיאולוג היהודי שהכול נזהרים בכבודו, יבטל את הספר בבוז ויאמר שהוא דבר "שיש להצטער עליו" ועבודה "חסרת יסוד". לפי הבנתו של אברהם יהודה, השכן המתחשב מרחוב אלסוורתי שהתרה בפרויד שלא לפרסם כלל, הספר מתאים להיות דברי פלסתר של קנאי נוצרי ששם לו למטרה להשחיר את פני היהודים.

פיטר גיי מצטט אחד, האב מֶקנאבּ, שבדבריו בקתוליק הראלד מביע את תמיהתו עד מתי תמשיך "אנגליה החופשית, הנדיבה" להסביר פניה לאדם שידו כתבה את הספר השערורייתי הזה. פרויד, כך טען הכומר הצדיק, תומך במוצהר לא רק באתיאיזם (כפי שהוא אכן עושה), אלא גם בגילוי עריות. בסקירה של הספר בניו יורק טיימס מסיים הכותב את מאמרו ואומר ש"התיאוריות הקלושות [של פרויד], שבחלקן יש בהן שילוב של תורות שהוא מודה ששאל מאחרים, אינן מסוג ה'ידע' שלמענו ראוי לסבול את חוסר ההבנה והאיבה שסביר מאוד שהספר יעורר סביבו בשעה זו." במכתב בעילום שם מארצות הברית העיר הכותב שחבל שהגנגסטרים הגרמנים לא כלאו את פרויד במחנה ריכוז, כי שם מקומו. בדברים שפורסמו בפלשתינה כינה כתב אחד את פרויד "עַם הארץ".

תגובתו של פרויד הייתה אופיינית לו. הוא שבע נחת מסיכומי המכירות המעודדים – עד יוני 1939 נמכרו 1,800 עותקים מהמהדורה הגרמנית – ולא התרגש יותר מדי מהביקורת. הוא היה בן שמונים ושלוש, חולה וחלש ומתקשה בהליכה וסובל מכאבים מתמידים, ואף על פי כן עדיין לא נס לחו ועוד ידו נטויה להשיב מלחמה.

אין ספק שבמרוצת הזמן פחתה תחושת הביטחון ושביעות הרצון שהשיג פרויד כשאך זה בא ללונדון והתקבל כאן בפרחים ותשורות. היחס לפרויד מצד מה שהוא היה קורא לו האני העליון החברתי היה עתה מורכב וטעון הרבה יותר. כל רגשות השלמות הפנימית והמרגוע שחווה בימי האושר הראשונים של הרומן שלו עם אנגליה החופשית, הליברלית, היו עכשיו תלויים על בלימה. שוב היה פרויד אחד שעושה צרות; שתופס את המעמד הבינוני בתרדמתו ומטלטל אותו.

שוב היה פרויד מחברם של פירוש החלום ושל שלוש מסות על התיאוריה של המיניות, ספרים שגרמו אי-נחת לקוראים והביאו לפרויד מאבקים. שוב יכול פרויד לומר על עצמו, כפי שאמר לבני הזוג וולף, שלא פרסום לשבח הביאו לו ספריו, אלא חרפה. הופעת הספר על משה אל נכון עוררה בפרויד חרדות, כפי שמעורר כל מצב של מאבק, ובוודאי נסכה מרץ מחודש בעורקיו, גם זה בהשפעת המאבק. ומכיוון שהחזירה אותו לימיו הראשונים כלוחם בקְרב הדעת, כפי שהיה בלייק קורא לזה, יש להניח שהופעתו של משה והמונותיאיזם עשתה לפרויד עוד משהו.

לרגע, ויהיה חולף ככל שיהיה, ודאי התמלא פרויד רוח נעורים, כאילו הוא שוב איש צעיר. "איש זקן הוא סתם דבר עלוב, / מעיל מהוה על מקל." עד כאן נכון, אולי. אך ייטס מוסיף משהו אחר: " איש זקן הוא סתם דבר עלוב, / מעיל מהוה על מקל, אלא / אם נפש תמחא כף, תשיר ושוב / תשיר תמורת כל קרע במעילה". 

"סיום ראוי להתפאר בו," אמר פרויד עצמו על משה והמונותיאיזם במכתב להַנס סאקס, ומה שנכון – נכון.

מותו של זיגמונד פרויד, מאת מרק אדמונדסון, רואה אור בימים אלו בהוצאת "כתר" ובהוצאת "עברית"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...