מוות בפריים-טיים: כן, גם קורבן

הערוצים שחיבקו את השואו של טופז כשהיה רווחי זרקו אותו כשנגמר הדלק. זו טלוויזיה מסחרית. הרכיב "מצפון" לא מופיע במאזן

שי להב | 22/8/2009 8:00

דמיינו שדודו טופז לא היה מעולם. ושסיפורו האמיתי היה נכתב כתסריט בדיוני, לסרט עלילתי בישראל 2009. ועכשיו, נעבור לביקורות. "אלגוריה מבריקה על תעשיית הבידור הרקובה", " גרוטסקה מזהירה השמה באור נכון וקודר את ראשי תעשיית הטלוויזיה הישראלית", וגו'. הכל נכון. כי אם שמים לרגע בצד את הנפשות הפועלות, ומתמקדים רק בעלילה, ברור שתעשייה שלמה נדרשת כאן לחשבון נפש: הטלוויזיה המסחרית, שדודו טופז היה אחד ממלכיה ומסמליה הבולטים. הטלוויזיה שהייתה מוכנה לסבול את שגיונותיו ואת המעשים האסורים בעליל שלו, כל עוד הטיל עבורה ביצי זהב, והשליכה אותו לכלבים ברגע שבו איתרה מטילות חדשות.

לאורך השנים שמעתי כעיתונאי אינספור סיפורים על התנהגויות חריגות של טופז. החל מהתפרצויות זעם, דרך הטרדות מיניות ועד שימוש אינטנסיבי בסמים. הכל לכאורה. לא ברמה של הוכחה עיתונאית. אבל הוכחה כזו לא נדרשה. גם המקרים שהתפרסמו-משבירת משקפיו של מאיר שניצר ועד לנשיכת זרועה של נטליה אוריירו-העידו על אישיות שהיא כבר מעבר לגבולית. כל אנשי הטלוויזיה שהעסיקו אותו ועבדו לצדו ידעו. כולם גם שתקו. חלקם-אנשים חזקים וחשובים-עשו הכל כדי שהמידע לא יגיע לציבור. זה היה עלול לעלות להם ביוקר, מדובר הרי במשאבת הרייטינג האולטימטיבית. עד שנגמר הדלק. וכך, בשנת 2004, למעלה מעשור אחרי שהחל לשדר בערוץ 2, נזכרו ב"קשת" להקפיא את ההתקשרות איתו, היות והוא "שנוי במחלוקת". כאילו היה דמות קונבנציונלית בשנים שבהן סיפק את הסחורה.

צביעות

בואו לא נתייפייף. ערוצים מסחריים מונעים קודם כל משיקולים כספיים. הם לא אמורים לחנך, ולטעמי גם לא להציל את היצירה העברית. אבל כבמה מרכזית, שמעצבת-גם אם אינה רוצה בכך - את פניו התרבותיים של ציבור עצום ורב, יש להם אחריות אדירה. ואת הדרך שבה הם התנהלו עם דודו טופז ניתן לתמצת למילה אחת: צביעות. כל עוד אתה רווחי, נסבול בהבנה את הפריק שואו שלך, ועל הדרך גם נחשוף את צופינו לגחמות המגוחכות שאתה מנפק. אבל ברגע שבו המכונה מתחילה לחרוק נמהר להכתיר אותך כבעייתי, נרמוז שהוולגריות שלך לא עולה בקנה אחד עם סגנון הניהול המתוחכם וההייכטקי שלנו, ובסופו של דבר נפסיק לענות לטלפונים שלך (באלגנטיות).

ברור שיחסי הזכייניות עם דודו טופז היו קיצוניים. כיאה לאדם קיצוני. אבל טופז ביטא בהווייתו

את המשוואה המצמררת, שרק הלכה והתחזקה עם עליית תוכניות הריאליטי: המשוואה שלפיה אתה חי-משמע אתה מופיע בטלוויזיה. ולכן ברגע שבו אתה מוסר מהמסך, חייך איבדו את ערכם. תחשבו על כמה ממשתתפי "כוכב נולד". תחשבו על יוסי בובליל. על משה מלצר חולון. כולם פיונים על לוחות השחמט של הזכייניות, שיודעות היטב מה המחיר שהפיונים עלולים לשלם, אבל חושבות רק על הרווח שלהן.

ודודו טופז, למרות ניסיונו העשיר ולמרות העובדה שהיה מוכשר באמת, היה קורבן פוטנציאלי ברור יותר מכל כוכבני הריאליטי גם יחד. הכתובת הייתה על כל קיר ברמת החייל. ובגבעתיים. כולם ידעו שהאיש המיר כבר מזמן את החיים האמיתיים בשידור חי. אבל לאף אחד לא היה אכפת. היי, נודניק, זו טלוויזיה מסחרית. הרכיב "מצפון" לא מופיע במאזן.