מבזקים

גל אלימות, גל תירוצים

במקום לבחון את החברה שלנו לעומק אפשר להאשים את הקיץ, הכיבוש, הטלוויזיה, החינוך, הוודקה או המשטרה. הרי הנהייה האנושית היא לרצות ולהאשים את האחר בתחלואות שלנו

יונתן למזה | 24/8/2009 16:05

זו לא הטלוויזיה, הקולנוע או משחקי המחשב האלימים, זה גם לא מספר השוטרים ברחובות, זה לא החום הקיצי, ואפילו כבר אי אפשר להאשים את הכיבוש המשחית. אז למה אנחנו ממשיכים לחפש תירוצים חיצוניים לאלימות הנוראית בחברה ולגל הרציחות חסר כל הפשר בו אנו נתקלים?

טלוויזיה: שלל מחקרים נערכו בנושא האלימות במשחקי המחשב ובטלוויזיה, והמסקנה המרכזית הייתה שלא ניתן למצוא קשר סטטיסטי מובהק בין האלימות המבוימת או המצוירת לבין זו האמיתית ברחובות. על כל מחקר שקבע כי הטלוויזיה אשמה, ניתן למצוא לפחות שניים שסותרים זאת. למען האמת, מחקרים שנערכו בישראל אף גילו, כי בניגוד לדעה הרווחת, הפרסומות שלנו בטלוויזיה כמעט ולא מכילות ביטויי אלימות פיזיים. על פי אותם מחקרים, רק באחוז וחצי מהן יש ביטויי אלימות, וגם הם לרוב מתונים.

משחקי מחשב: אנחנו דור שלם שגדל על אותם משחקי המחשב הידועים לשמצה – "הטירה הנאצית", "דום" ושלל אחרים. אותם, כזכור, האשימו בעבר בכל תחלואי החברה, מהטבח בתיכון בקולמביין ועד גילויי האלימות כלפי מורים. רבים מאתנו גם לא פסחו על אף בובה נושאת רובה, אגרופן או מבט מרושע בעיניים. ולא, מעולם לא נשאנו סכין ברחוב או התחלנו קטטה.

חינוך: אחרי שברור שלא האלימות המבוימת היא האשמה, רבים נוטים להאשים את המשמעת הלקויה בבתי הספר. אז נכון, היא אכן לוקה בחסר (כמו שהייתה אומרת המורה), אבל גם היא לא האשמה המרכזית. מי לא היה מאחר לעתים לשיעור, מבריז כדי לברוח לים או מעתיק את שיעורי הבית במהלך ההפסקה. באופן אישי אפילו סברתי שהמורים שמקיפים אותי נחותים ממני מבחינת רמת האיי.קיו, ולכן על יוזמות דוגמת קימה בפניהם גיחכתי במקרה הטוב. ועדיין, לא יצאנו רוצחים סדרתיים, מבצעי לינצ'ים או דוקרים.

רבים היו שיכורים

אלכוהול: לאחרונה גם החליטו חלק מאמצעי התקשורת להאשים את הוודקה. אולי היא גורמת לבן אדם שפוי לקחת סכין מהמטבח, להסתובב איתו ברחובות בלילה, ולדקור מישהו שסירב לתת לו סיגריה. נו, באמת? אתם מאמינים לשטות הזו? רבים מחבריי הטובים, כמו גם אנוכי, נוהגים לשתות, ומעולם לא הרמנו יד על איש, ובטח שלא הצטיידנו בסכין רגע לפני שיצאנו מהבית.

אז נכון, רבים מהמעורבים במקרי האלימות היו שיכורים. אבל צריך לזכור: אלכוהול רק משחרר רסנים, ומגביר את מה שגם כך מושרש בכם עמוק בפנים. הוא לא ממציא אלימות מאפס, הוא רק מסיר את הבלמים למי שמסתיר בתוכו חיה, שלא לומר מפלצת.

הכיבוש: אם התירוצים הקודמים אינם מספיקים, איך אפשר לשכוח את האשמה הישנה והטובה, זו שרבים מאתנו אוהבים להישען עליה – הכיבוש משחית. ובכן, במקרים רבים מעורבים בגל האלימות הנוכחי ערבים או עולים חדשים, שההורים שלהם ממש לא חוו את העמידה במחסומים וגם לא הסתכלו על הפלסטינים כחיות – כך שקשה להאשים את עוולות הכיבוש.

ואם נבחן את העידן הנוכחי, הרי שארגוני הטרור בשטחים לא הצליחו להרים את הראש מאז חומת מגן בשנת 2002, ולמעשה חיילי צה"ל כמעט ולא נמצאים בחודשים האחרונים במגע עם אוכלוסייה פלסטינית. לא בפעילות מבצעית – שלא מתרחשת – בתוך הערים, ולא במחסומים - שרבים מהם הוסרו. ועל עזה או לבנון מיותר לדבר, שם המגע עם האוכלוסייה המקומית נעלם כבר לפני שנים רבות.

המשטרה: אז אולי זו המשטרה אשמה? כל כך נוח להאשים אותה, ולא להפנות אצבע כלפי עצמנו. אבל כמו שהצבא לא מסוגל לעצור את מה שמכונה "המפגע הבודד", לא ניתן לצפות – לא משנה כמה תקציב נעניק לה – שהמשטרה תצליח לאתר מראש את הפרט שיהרוג בלי סיבה, כי לא פינו לו את כיסא הנוח בחוף הים. גם לא ניתן לצפות, באופן ריאלי, שיציבו מצלמה בכל רחוב בגבעתיים, בחולון,ב תל-אביב או למעשה בכל אחת מערי ישראל. כי בכל מקום בימינו יכול להתרחש הרצח הסתמי הבא. במקרים רבים, ללא אזהרה, ומבלי

"שהכתובת הייתה על הקיר".

ותודו, שבסך הכל, מרבית המקרים לא נותרים בלתי מפוענחים. למעשה, למרות התקציב המועט, המשטרה במובן זה דווקא עושה את שלה. ועדיין, אין בכך כדי למנוע את הרצח המקרי הבא. הצעה יעילה אחת (שהעלה דווקא השר לביטחון פנים השנוי במחלוקת) היא להעביר את מרבית השוטרים למשמרת לילה – אז מתרחשים גם רוב הפשעים. על העומס הרב שיש בבתי המשפט ובפרקליטות, מנגד, לא ניתן לסלוח. ואין ספק שהדבר פוגם בהרתעה, אבל גם בכך אין כדי להסביר את שורש התופעה.

ובחורף קר

הקיץ: הסיבה העונתית החדשה היא חום הקיץ. הוא ודאי גורם לנו לצאת בהמונים ולטבוח בשכנים. אז אולי אנחנו באמת חסרי סבלנות ועצבניים יותר ביולי-אוגוסט - כפי שמוכיחים המחקרים - אבל תשימו לב שמרבית המקרים מתרחשים דווקא בשעות הלילה המאוחרות. אז קצת קשה להאשים את השמש האדומה. אבל אנחנו הרי נעשה הכל כדי למצוא אשמים, העיקר לא להפנות את האצבע כלפי עצמנו.

כי אפשר להאשים את הקיץ, הכיבוש, הטלוויזיה, החינוך, הוודקה או המשטרה – הרי הנהייה האנושית היא לרצות ולהאשים את האחר בתחלואות שלנו. כי בהעדר רצון אמיתי לבחון את עצמנו – כחברה – נצליח תמיד למצוא תירוץ חדש. אז בואו נחליט יחד: מי שאשם זה חום הקיץ. וכשהאלימות תימשך גם בחורף, נחשוב כבר על תירוץ אחר, במקום לבחון את החברה שלנו לעומק.

והנה לכם סיבה חדשה, שעוד לא חשבתם עליה. דווקא השקט היחסי השורר במדינתנו ביטל את הצורך ב"שקט, נלחמים". בהעדר מלחמה להוציא בה את האגרסיות שלנו כחברה, בהעדר אידיאל משותף לכולנו, כזה שמשתיק הכל עד שנביס את אותו אויב, אנחנו מתנפלים על עצמנו, ומשחררים את האגרסיות זה כלפי זה.

אנחנו מוכרחים להפסיק לחפש תירוצים חיצוניים, אותם צעירים חסרי מטרה, משועממים, ש"צפים" פה בחיים ימצאו את הדרך לפרוק את האגרסיות שלהם, כשעידן האידיאל המשותף מצא כבר מזמן את מותו. ואולי כדאי שנתמקד קצת יותר בשיח בינינו, כי האלימות המילולית הגואה בחברה, זו רווית הארס והשנאה, אחראית לכך לא פחות, ומתירה גם את רסן האלימות הפיזית. מספיק שנסתכל בטוקבקים באתר הזה, ונראה כמה מהם מכילים קללות, כדי שנבין שמשם הכל למעשה מתחיל.