איך איבדנו את התנ"ך
הבעיה היא לא הכישלון בבחינות הבגרות בתנ"ך אלא השנאת ספר הספרים על ילדינו בגלל שיטות הוראה פסבדו אקדמאיות נוראיות. מה שקרה בבית האח הגדול הוכיח שאפשר אחרת
העובדה שתלמיד ישראלי ידע לענות לשאלה מה זו "תקבולת כיאטסטית", שאלה חביבה בבחינת בגרות בתנ"ך, או למה התכוון טשרניחובסקי בשירו (הגרוע) "ראי אדמה", שנכלל בחינת הבגרות האחרונה בספרות, עדיין איננה מעידה כי התלמיד יודע למשל לקרוא ברהיטות ובטעם כמה פסוקי תנ"ך או לאהוב שירה או לדעת להבדיל בין שיר טוב לשיר רע.
לפני זמן-מה ראינו את פרופ' ישראל קנוהל מן החוג למקרא באוניברסיטה העברית מנסה ללמד תנ"ך לקבוצת תלמידים באותם שיעורי בוקר המשודרים בערוץ 2. שוב ושוב ביקש הפרופסור תלמיד כלשהו שיקריא, פשוט יקריא, כמה פסוקים. בקושי נמצאו שתיים כאלה באותה כיתה, וגם הן לא קראו בצורה מושלמת.
אחרים , שנדרשו לכך, ממש גמגמו קשות את הפסוקים. כאן שורש הרע. כי בלי לקרוא את התנ"ך ובלי לדעת להקריא אותו בהטעמה, בטעם, ברהיטות, אי-אפשר לאהוב תנ"ך, כי היופי של התנ"ך עובר בין השאר דרך המילים עצמן, דרך הפסוקים עצמם, דרך הטעימה של הלשון, דרך העברית האלוהית. הרי הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" לא יישמע אותו דבר אם נגיד אותו במילים אחרות , נניח "בתחילה יצר אלוה את הרקיע ואת הקרקע", למרות שמדובר לכאורה באותה משמעות. אבל ילד שלא הורגל משנותיו הראשונות לקרוא ולהקריא את התנ"ך עצמו, לא יידע כנראה להבחין ביופי. ילד שלא הורגל לזהות סימני ניקוד ולקרוא על פי סימני הניקוד , ורק כך נכון לקרוא תנ"ך, יעדיף תמיד תקצירים מאוסים ותחליפים מאוסים (למשל, סיכומי מורה למיניהם) על פני התנ"ך המופלא עצמו.
עיקר המשבר איננו נעוץ בכישלון בבגרות בתנ"ך, אלא בעובדה שתלמידי ישראל בגיל התיכון לא אוהבים תנ"ך, למרות שמדובר בנפלא בספרים. אולי יצא לכם לראות את הנערה חנה מ"מחוברות" מתכוננת עם חברה לאיזושהי בחינה בתנ"ך ושתיהן שונאות כל רגע. אז זה המצב וזו הבעיה וכאן מוקד הכישלון.
די להזכיר ולהיזכר בכמה מן המונחים המשמשים בהוראת התנ"ך ובבחינות הבגרות בתנ"ך כדי להבין איפה הוא מוקד הכישלון והיכן מוקד ההשנאה. הנה לדוגמה מושג בשם "מילה מנחה". למה לעזאזל צריך ילד בישראל לקרוא פרק בתנ"ך ולשאול את עצמו היכן מסתתרת "המילה המנחה" בפרק זה?
הכוונה, אגב, היא למילה שמישהו (לא התנ"ך) החליט שהיא מילה משמעותית יותר בפרק כלשהו. למשל, המילה "אח" בסיפור קין והבל. כמובן, שעצם הציד אחר "מילה מנחה" הוא עניין מיותר, אווילי, חסר משמעות, אבל בזה עוסקים תלמידי ישראל החילוניים, שנידונו ללמוד תנ"ך בשיטות ובמושגים פסבדו אקדמיים, מייבשי שכל, משמימים, מיותרים, אבל לא יודעים להקריא פסוק כפשוטו.
לא במקרה התרוקנו כמעט חוגי התנ"ך באוניברסיטאות מתלמידים, כי הוראת תנ"ך באוניברסיטאות נעשית בדרך מאוסה במיוחד, ומשם באה הרעה לבתי הספר התיכוניים שלנו, הכל באמצעות ועדת המקצוע לתנ"ך במשרד החינוך, המנחה את המורים ואת אוספי בחינות הבגרות (ומאוישת תמיד על ידי פרופסורים מיובשים מן
עובדה: כשהייתי בבית האח הגדול – והייתי שם כידוע עם ספר תנ"ך שלא הפסקתי להגות בו ולדבר עליו יומם ולילה – שמחתי לראות כי כמעט כל יושבי הבית הגיעו למצב של התעניינות עמוקה בתנ"ך והיקסמות ממנו. אפילו את דודי מליץ, למשל, בחור מצוין ונבון אבל לאו דווקא בר-אוריין גדול, מצאתי בבוקר שבת אחד קורא את כל ספר קהלת ואף מגיב על כל מיני פסוקים בו בדרך פולמוסית רבת עניין ומשמעות.
יושבים אחרים בבית שמעו אותי מקריא - וקצת מפרש פה ושם - סיפורי תנ"ך מופלאים, והיו מרותקים מאוד. תשאלו אותם. את שימי תבורי, את שרונה פיק, את עדי נויימן, את מאיה בוסקילה, את קורין אלאל. כל אחד מהם מצא את עצמו מוקסם משיאי היופי והחוכמה התנ"כיים, משום שנחשף ליופי עצמו, לסיפורים עצמם, לפסוקים עצמם, בלי לעבור דרך מושגים מבחילים מסוג "מילה מנחה" או "מספר אטימולוגי" או "אקספוזיציה" או שאר הקללות המלוות את לימוד התנ"ך, בעיקר בתיכון.
גם פרקי השירה הישראלית, שהשמעתי מתוך הזיכרון, ריתקו לא אחת את יושבי בית האח הגדול. ככה זה כשאתה משמיע להם את אבידן , ולא ,שוב, את "על השחיטה" של ביאליק, עם השאלה הנלווית "מה רצה הדובר בשיר לומר?". כי מזמן כבר לא משתמשים אצלנו בשיעורי הספרות בתואר "משורר", אלא במושג הדבילי "דובר". גם זה ביטוי שבא מעומק טמטום האקדמיה. כלומר, אפשר להאהיב את התנ"ך ואת הספרות עד קצה הנפש, אם רק יודעים איך ומה. תנו לי להיות אחראי שנה אחת להוראת התנ"ך בבתי הספר ותראו כמה מאות אלפי אוהבי תנ"ך אני מצמיח לכם.
ומכל מקום, מה שצריך לקרות בפועל נוכח הכישלון הפורמאלי בבחינות הבגרות בתנ"ך ובספרות הוא לא להגביר את כמות השיעורים, שייתנו לנו עוד מאותו דבר, אלא לשנות לחלוטין את דרכי ההוראה. ללמד את התנ"ך ואת הספרות בדרך אחרת לגמרי, וראשית לכל, לחייב כל תלמיד לדעת לקרוא ולהקריא, כפשוטו, ובדייקנות, פרקי תנ"ך, שירה וספרות. זה המפתח לכל. אכן בחינת הבגרות בתנ"ך ובספרות חייבת לכלול קטוע הקראה בעל פה, שיהיה חלק מרכזי מן הציון.
מעבר לכך, התנ"ך חייב לחזור ולהיות מפתח חיינו ומפת חיינו. אין חרפה רוחנית גדולה יותר מן העובדה שמערכת החינוך הצליחה להשניא על תלמידיה העבריים את ספר הספרים האלוהי (והוא כזה לא רק בעינינו אלא בעיני כל העולם), המספר לנו בין השאר איך העולם נברא בעברית. כי אלוהים קרא לאור "אור" ולא "לייט" וקרא לאור "יום" ולא "דיי", וקרא ללילה "לילה" ולא "נייט".
בלעדיו, בלי התנ"ך, אין לנו מה לעשות כאן בארץ הזאת, אם אנחנו לא רוצים ליהפך לסניף של מקדולנדס או איקאה. ובעצם, כבר הפכנו. לכן האמריקאים וגם השבדים מתחצפים אלינו. כי בני אדם לא אוהבים חקיינים. לעומת זאת, אם נחזור להיות ארץ התנ"ך והנביאים, כל העולם יעריץ אותנו. כי העולם, בניגוד לנו , מעריץ את התנ"ך. כולל ישו הנוצרי ומוחמד המוסלמי, שכעס על היהודים רק משום שנטשו את "הספר". התנ"ך , כמובן. לא מאמינים? תפתחו את הקוראן, המלא בתהילות התנ"ך.
השיבה לתנ"ך, לאהבת התנ"ך, מתחילה, צריכה להתחיל, בבתי הספר, ואם תשאלו את רוביק רוזנטל הוא יספר לכם, שעצם המושג "בית ספר" בעברית פירושו הבית שבו לומדים את "הספר", כלומר, את התנ"ך, כפי ש"עם הספר" פירושו העם של הספר האחד והיחיד הזה, שאנחנו נטשנו אותו לטובת הקטלוג של איקיאה ולטובת שיטות הוראה אקאדמאיות נוראיות, שהמאיסו אותו על ילדינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
