שמני והסטירה שלא הייתה
כשגדי שמני ואני היינו חיילים צעירים, תפסנו ילד שזרק עלינו אבן ורצינו להוריד לו סטירה. זה היה קשה מדי, אז העברנו אותו למשמר הגבול, שפרקו אותו במכות
תחת צעקותיה ההיסטריות של אמו, נשלף העבריין מתחת למיטת הוריו והוצא אל הכיכר. עיניים מפוחדות הציצו במחזה מהבתים שסביב. צריך להוריד לו סטירה, אמר אחד הצוערים, שכולם ילמדו לקח ויהיה שקט. השאר חשבו שהוא צודק.
רק שהפלסטיני היה בן 14, חוט של רוק היה תלוי מזווית פיו, גופו הדיף ריח עז של זיעה ופחד. וכדי שהדבר הצודק יקרה, מישהו היה צריך לבצע אותו, פיסית ממש: להוריד סטירה לנער מפוחד על סף הפיגור השכלי. וזה היה קשה, קשה מדי.
אז גדי שמני ואני והחברים שלנו העברנו אותו למשמר הגבול, כי מי אוהב עבודה מלוכלכת. הם פירקו אותו במכות, ויותר אף אחד לא זרק אבנים. אני לא מספר את זה כדי להקניט את שמני, אדם ערכי ואלוף פיקוד מצויין. הוא הוריד את הטרור כמעט לאפס ובמקביל הקל מאוד על חיי הפלסטינים, כי היו לו התבונה להבין ששני הדברים כרוכים זה בזה והיושר לבצע אותם עד הסוף.
הסיפור נועד לכם, שטומנים את הראש בחול ומעבירים ערוץ כשמגיע הסיפור התורן על מה שמשמר הגבול, שהיום כולל גם את כמעט חצי צה"ל הלוחם, עושה בשמכם גם עכשיו. תגידו, איך חשבתם שזה נראה? היומיום הזה של השירות בשטחים, העוצר והחיפושים בבתים וה "תביאו לי כל גבר מ-18 עד 60 בכפר"? איך חשבתם שזה מרגיש לחייל שעושה את זה, פיסית ממש?
פילוסוף הבית גוייס
איך חשבתם שהוא מתפקד, בין מכבסת המילים הצה"לית ל"שלחתי את בני לצבא" של אמא שלו? מה חשבתם שזה עושה לו, כשהשליחות של אמא נגמרת והוא משוחרר חזרה לביניכם, שרוט כיבוש? בימים הרחוקים והתמימים ההם, צנחנים כמונו עשו עוצר פעמיים בשלוש שנות שירות. חיילי כפיר משרתים בשטחים עשרה וחצי חודשים בשנה.
צה"ל הקים את החטיבה הזו, בלי להודות במפורש, כדי שיוכל להעביר אליה את הג'יפה של המשימה הלא-צבאית והמשחיתה שהוא עושה באיו"ש (לא צבאית ומשחיתה בדיוק כמו ביצוע ההינתקות), ולנקות במשהו את הידיים של הצנחנים וגולני וגבעתי והנח"ל. אז הם לא נקיים.
אבל הכפירניקים, מה יהיה עליהם? לפני כמה חודשים הבאתי בערוץ 10 את סיפורם של כמה מהם. במרכזו עמד אירוע של אלימות והרס בכפר חארס, שהביא שני לוחמי כפיר לסירוב פקודה. פעם, מקרים
דומים הפכו למשפטי גבעתי. היום, צה"ל מנער את זה מהכתף כמו פירורים ישנים. הסיפורים הגיעו אלי בעזרת "שוברים שתיקה", ארגון של לוחמים שמאסו בכך שהם וחבריהם נשרטים כל יום.
אז ראש הממשלה תקף אותם והודיע שאין שום שתיקה לשבור, ושר הביטחון חזר ואמר שמדובר בצבא המוסרי ביותר בעולם. הצבא, עוד הרבה לפני, גייס את פילוסוף הבית שלו ואת אלופיו הנקיים מרבב, ויש לו קוד אתי לכל דבר: למחסומים, לאלה ששוברים קירות וחיים שבוע בתוך סלון של משפחה פלסטינית, לאלה שמפעילים מדיניות אש של אללה ירחמו. ובא לציון גואל.
אבל האמת, ששמני יודע כי הוא לוחם, היא שצה"ל הוא צבא של חיילים מוסריים, שעושים מדי יום מלאכה שאין דרך לעשות אותה ולהישאר מוסרי. ועם כל יום כזה, החברה המתקרבנת שמקיפה אותם ראויה פחות ופחות למחיר שהם משלמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
