כך אושרה בממשלה הקמת תחנה פחמית נוספת באשקלון
נבואות זעם על מצב חירום במשק החשמל (שהוכחו כמופרכות,( מחסור בגז (שכבר לא רלוונטי) וטיעונים על פגיעה ברווחת עובדי חברת החשמל. עסקים חושף את הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה: כך התקבלה ההחלטה להשקיע מיליארדים בעוד תחנה פחמית שתזהם את האוויר
- פרשנות: חכו עד ועידת קופנהאגן
מדובר באחד המהלכים החשובים בתולדות משק האנרגיה הישראלי, שיעצב את דמותה האנרגטית והסביבתית של המדינה בעשורים הבאים ויהיו לו השלכות כלכליות ובריאותיות מרחיקות לכת. אלא שמעיון בפרוטוקולים של שתי הישיבות המכריעות שבהן נפלה ההחלטה לקדם את הקמת התחנה - ישיבת הממשלה וישיבת הקבינט החברתי-כלכלי - מצטייר תהליך חפוז, שטחי ועתיר סימני שאלה. רוב הטיעונים שהוצגו בשתי הישיבות הללו, שהתקיימו לפני כמעט 7 שנים, כלל אינם רלוונטיים למציאות של 2009. טיעונים אחרים, כמו הדאגה לתעסוקה לעובדי חברת החשמל, תקפים גם היום - אבל העובדה שהם היוו משקל בהצבעת השרים צריכה לגרום להרמת גבה, במקרה הטוב.
ההחלטה לקדם את הקמת הטורבינות הפחמיות באשקלון התקבלה בתחילת העשור על-ידי שר התשתיות דאז, אביגדור ליברמן. תחנת הכוח "רוטנברג" שלחוף אשקלון הוקמה בשני שלבים ("רוטנברג א'" ו"רוטנברג ב'") במהלך שנות ה-80 וה-90, והיא כוללת בסך-הכל 4 יחידות ייצור שמספקות יחד 2,250 מגה-ואט.
התוכנית להגדלת התחנה, המכונה "פרויקט D", כוללת התקנת שתי יחידות נוספות המוזנות בפחם, שכל אחת מהן תספק 630 מגה-ואט. ליברמן התרשם מדוח שהגיש לו הדרג המקצועי של חברת החשמל ומשרד התשתיות, אשר בו נכתב כי
כדי לזרז את מימוש הפרויקט, הוחלט לבחון את העברתו לטיפול הות"ל. הוועדה לתשתיות לאומיות הוקמה זמן קצר לפני כן במטרה לקדם במהירות פרויקטים של תשתיות בעלי חשיבות למשק ולדלג על ההליכים המסורבלים בוועדות המקומיות. במקרה הזה נראה שהיתה גם כוונה להרחיק את הטיפול בתחנה מידיהם של מוסדות התכנון בדרום, שם היא היתה צפויה להיתקל בהתנגדות נמרצת. הות"ל, ש-12 מ-15 חבריה הם עובדי מדינה, היתה אמורה לשמש מסלול עוקף מכשולים.
ב-4 בנובמבר 2002 התכנס הקבינט החברתי-כלכלי כדי לקבל החלטה בנושא התחנה. בפני השרים הונחו חוות דעת של משרד התשתיות וחברת החשמל. שר המשפטים, מאיר שטרית, הביע פליאה על כך שבין הנימוקים לטובת הקמת התחנה נכתב במפורש: "אם לא תיבנה תחנה פחמית, חברת החשמל תצטרך לפטר חלק מעובדיה" (מפני שתחנות המתבססות על גז זקוקות להרבה פחות עובדים). שטרית הבהיר שלטעמו הטיעון הזה לא רלוונטי. גם כעבור 7 שנים עולה השאלה אם הרחבת אפשרויות התעסוקה של עובדי חברת החשמל מצדיקה השקעה של מיליארדים בפרויקט שמניב זיהום סביבתי.
מי שתמך באופן נחרץ בהקמה מהירה של התחנה היה ראש הממשלה אריאל שרון, שמקורבו אלי לנדאו שימש אז כיו"ר חברת החשמל. שרון אמר בדיון: "אנחנו נמצאים על גבול המחסור בחשמל, לכן לדעתי צריך להקים עוד תחנה פחמית... אין אפשרות לעכב את זה - אנחנו נעמוד בפני מחסור בחשמל". שרון גם ציין ש"זה ייתן תעסוקה להרבה אנשים, צריך לדחוף את זה".
בדיעבד ברור שפאניקת המחסור בחשמל היתה מופרכת. על-פי התוכניות המקוריות, התחנה היתה אמורה להתחיל לפעול ב-2007 - 2008. לפי נבואות הזעם שפוזרו אז, מדינת ישראל היתה אמורה לעמוד כבר היום בפני מחסור כרוני בחשמל. זה, כידוע, לא קרה. בהתחשב בכך שבכל מקרה התחנה לא תתחיל לפעול לפני אמצע העשור הבא (2014 - 2015), ברור שתחושת החירום שהדרג המקצועי הצליח להשרות על השרים ועל ראש הממשלה ב-2002 היתה מוגזמת, בלשון המעטה.
מנכ"ל משרד התשתיות דאז, יאיר מעיין, העלה בדיון שני טיעונים חשובים, שהציגו את חלופת הגז כמשענת קנה רצוץ עבור משק האנרגיה: הגז שנמצא לחופי ישראל, אמר, יספיק לכל היותר ל-10 שנים, ועד עתה נצבר ניסיון מוגבל בהפעלת מחז"מים (תחנות הפועלות במחזור משולב של קיטור וגז). שני הטיעונים הללו לא רלוונטיים ב-2009: בחודשים האחרונים התגלו כמויות גז אדירות מול החופים הצפוניים של ישראל, ובמהלך השנים האחרונות פועלות בהצלחה, גם בישראל, כמה תחנות בטכנולוגיית מחז"מ.
שמואל הרשקוביץ', מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה (היום הגנת הסביבה), ניסה לשכנע את השרים שכדאי לתת צ'אנס גם לטכנולוגיות אחרות, נקיות יותר. הוא סיפר על פרויקטים מזהמים פחות שאותם מקדמים התאגידים של וג'נרל אלקטריק, וביקש מהשרים ארכה של 60 יום כדי לבחון אם יש בעולם טכנולוגיות זמינות ונקיות יותר. אולם ראש הממשלה שרון חזר על הטענה ש"אנחנו פשוט עומדים בפני סכנה של מחסור בחשמל, לכן אי-אפשר לדחות את זה. זה כבר ייבחן לתחנה הבאה".
שרון העלה את הנושא להצבעה: 5 שרים הצביעו בעד, רוני מילוא היה היחיד שהתנגד. עד כמה שזה נשמע מוזר, לשר להגנת הסביבה צחי הנגבי לא היתה כלל זכות הצבעה והוא הסתפק במעמד של משקיף. לאור תמיכת שרי הקבינט החברתי־כלכלי, הנושא הועבר להכרעת הממשלה.
סוגיית התחנה הפחמית עלתה על סדר יומה של הממשלה כעבור כחודשיים, ב-29 בדצמבר 2002. הדרג המקצועי של המשרד לאיכות הסביבה כלל לא נכח בישיבה. השר הנגבי פתח בדברים על הנזקים הסביבתיים והבריאותיים שתגרום תחנה פחמית נוספת, ועל הצורך לבדוק את האפשרות להמיר אותה בתחנות הפועלות בעזרת טכנולוגיות נקיות יותר. תרומתו לדיון מתבטאת בשורות ספורות בפרוטוקול.
טיעוניו של הנגבי לא עשו רושם על ראש הממשלה שרון, שאמר: "אנחנו במצוקה גדולה בגלל העיכובים בהגעת הגז ממצרים. לו היה מגיע מוקדם יותר, יכול להיות שהיה ניתן להגיע להחלטה אחרת... עכשיו אין ברירה". במהלך השנים אכן נרשמו לא מעט תקלות באספקת הגז ממצרים - אבל מיותר לציין שכיום, לאחר גילוי הגז הישראלי, אין לכך רלוונטיות להקמת תחנה פחמית.
בשלב הזה נסוב הדיון על ההשלכות של התחנה על זיהום האוויר - נושא שנידון באותה עת בבג"ץ בעקבות עתירה של עמותת "אדם, טבע ודין". כאן תרם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הערה מעניינת: "כיוון שהנושא נידון בבג"ץ, כדאי להוסיף להחלטה ש'התוכנית תידרש לנושא זיהום האוויר או דברים מהסוג הזה ככל שנחוץ כדי להראות אמפתיה לנושא'". אין ספק שהידיעה שממשלת ישראל מגלה אמפתיה ל"זיהום אוויר או דברים מהסוג הזה" צריכה להרגיע את האזרחים המודאגים.
אפי איתם, שר התשתיות, טען שהתחנה באשקלון תצויד ב"מילה האחרונה בניטור ובטכנולוגיות סביבתיות", וראש הממשלה שרון שאל את אנשי המקצוע של משרד התשתיות מה תהיה ההשלכה על איכות הסביבה. תשובתם: "נשתמש בטכנולוגיות שיביאו לאפס זיהום אוויר באשקלון". אנשי המקצוע של המשרד לאיכות הסביבה, כאמור, לא היו שם כדי להפריך את הטענה היומרנית הזו.
בתום הדיון המעמיק נערכה ההצבעה. ברוב מוחץ (צחי הנגבי התנגד) החליטה הממשלה לתמוך בהעברת פרויקט התחנה לבדיקת הות"ל. 7 שנים אחרי - כמעט דבר ממה שנאמר באותם דיונים אינו תקף עוד. אולי כדאי לחשוב על כל זה מחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
