התוכנית להכפלת רוכבי האופניים בישראל
המדינה צריכה להפוך את ספורט הרכיבה לאטרקטיבי. מלונות פאר, תמיכות ופיתוח מתקנים. עיתונות הספורט תתרגש, המסר יחלחל
- בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
אז לי יצא לשמוע. היו לי כמה דקות פנויות ומיד החלטתי לנצל אותן בשביל לקפוץ לחופשת שיזוף קצרה באי הבריטי הלוהט, לקנות את גיליון סוף השבוע האחרון של האינדיפנדנט ולחזור מיד לארץ כדי לספר לכם על הבום הגדול של תעשיית הדו-גלגליים בבריטניה.
כשברקע פסטיבל ה-סייקל שואו שנפתח השבוע בבירמינגהאם, אירוע בעל פופולריות נוסקת שכל כולו אופניים ובזמן ששמות כמו כריס הוי ומארק קבנדיש - רוכבי אופניים בריטיים שזכו ביום ראשון האחרון במירוץ אופניים בקופנהאגן - הם כבר חלק משיחת היום בבריטניה, חושף העיתון את המספרים המדהימים ומאיר את השינוי שבריטניה עוברת ממש בתקופה האחרונה בכל מה שקשור ביחס לאופניים, תשתיות, עידוד השימוש וגם באפשרות לעלות על העגלה, סליחה, על הרמפה ולהרוויח.
שלושה מיליארד פאונד הוא הסכום בו נוקב העיתון, על פי הלונדון סקול אוף אקונומיקס. זה שווי השוק הנוכחי של הרכב הדו גלגלי הבלתי ממונע. לפי דיווח זה, רק בשנה האחרונה התחילו מיליון בריטים לדווש באי הגשום. הם הצטרפו לשנים עשר מיליון שכבר גילו את האופניים וביחד יש לכם את המספר הנהדר העומד על שלושה עשר מיליון רוכבי אופניים. 23 אלף בני אדם עובדים בתעשיית האופניים כדי לאפשר את כל זה ויחד הם ותורמים כשש מאות מיליון פאונד לכלכלה, מדי שנה. בשנה האחרונה נצרכו אופניים בסכום כולל של מיליארד וחצי פאונד ועוד 850 מיליון פאונד הוצאו על אביזרים.
דרכים מיוחדות לרוכבים שנקראות b-roads יצרו תרבות רכיבה חדשה ואנשים שבעבר נמנעו מהדו גלגלי, נסחפים לתוך השיגעון. בריטניה מאמצת את התרבות שלמעשה כבר קיימת ביבשת. "בגרמניה, ספרד, צרפת, בלגיה ולמעשה ברוב המדינות ביבשת, רכיבה של אופניים היא חלק מסגנון החיים". כך סיפר לעיתון אנדרו בראבזון, המנהל של ה-סייקל שואו 2011. "במשך זמן רב, בריטניה פיגרה מאחור, אבל מסיבות רבות, סיבות ירוקות, סיבות בריאותיות, אנשים חוזרים לדווש, גם כאלה שלא עשו זאת במשך שנים. אני עצמי דיוושתי בלונדון לעבודה, לפני עשר שנים", הוסיף בראבזון, "ואז כולם הסכימו שבשביל לעשות דבר כזה צריך להיות משוגע. עכשיו זה נורמלי".
כשבראבזון מדבר על סיבות בריאותיות, הוא מתכתב עם מחקרים אחרונים שנעשו בהקשר זה ומוכיחים כי אנשים שרוכבים לעבודה על אופניים לוקחים פחות ימי מחלה.
את הבום הבריטי צריך לייבא גם לארץ. אני יודע שאתם מרימים גבה עכשיו, כי בריטניה זה לא ישראל וישראל זה לא בריטניה. זה נכון. בכל זאת, אי אפשר להימנע מהפיתוי לחשב את זה במספרים. אם בבריטניה יש פי שמונה יותר אנשים מאשר בישראל ואם בריטניה יצרה מיליון רוכבים חדשים בשנה האחרונה, רוכבים שמדוושים רוב הזמן תחת זרזיף בלתי פוסק של גשם, אז אין סיבה שלא נוכל לייצר כאן, בארץ, 125 אלף רוכבי אופניים חדשים שמובטחת להם שמש חמימה (כן, נכון, לפעמים חמימה מדי) כל הדרך מהבית ובחזרה.
אני שוב קורא את המחשבות שלכם. אתם אומרים, נו, מה אתה רוצה, קפצת לבריטניה בשביל להביא משם את העיתון ההוא, קראת בו בעצמך, זאת ההצלחה של הרוכבים התחרותיים שמדרבנת יותר ויותר בריטים אדומי אף לעלות על האופניים. אבל נראה אותך כאן, בתל אביב, בירושלים, בכפר סבא... אתה יכול למנות שמות של שלושה רוכבי אופניים תחרותיים מישראל? שני שמות? שם אחד? אתה מכיר מישהו שיכול?
יש פה קייס. צריך להודות. ישראל היא לא בדיוק מדינת ספורט. בקושי שכונת כדורגל. אז אני אומר, בואו נעשה פקטור. נעדכן את הנתונים. בואו נדבר על 60 אלף רוכבים חדשים שיצטרפו בעוד שנה או שנתיים כשספורט רכיבת האופניים יקבל שדרוג של ממש. 40 אלף לפסימיים שביניכם. את עשרות אלפי הרוכבים החדשים תראו כמו נהגי המכוניות בלונדון, בכל פעם שתביטו במראה הקדמית, במראות הצדדיות או לפנים. אפשר לעשות את זה.
והנה התוכנית שלי. היא פשוטה, היא כדאית והיא לא פחות הגיונית מתוכנית אלי ישי להפעלת שעון הקיץ עוד לפני שאיווררנו את הבגדים של החורף בארון. היא אפילו הגיונית יותר. אני כל כך משוכנע שהיא יכולה להצליח שמצדי אתם יכולים לקרוא לה תוכנית יוליס להכפלת מספר הרוכבים בארץ. אני אשא באחריות לגבי התוצאות. המכשול האפשרי היחיד שאני מוצא בה הוא העובדה שהיא דורשת תיאום, אשכרה תיאום, בין משרד החינוך התרבות והספורט ובין משרד התחבורה. מישהו שם יצטרך להרים טלפון למישהו ולהגיד, בוא נשתף פעולה. בוא נעשה משהו יחד.
כולם יחככו כפות ידיהם בסיפוק כשהקרדיטים יתחילו להגיע. אני כבר סומך על עיתונות הספורט שתדע לשנות את הכיוון המדכא, החד גוני, האפרורי שלה כיום, שעיקרו כדורגל ולפעמים קצת כדורסל. כמה יפה ייראו מוספי הספורט כשסוף סוף יוצגו עליהם רוכבי האופניים הישראלים הראשונים שעשו את זה. שהניפו גביע.
לא, זה לא מוכרח להיות הטור דה פראנס. משם נוכל לחזור עם זכיה רק עוד הרבה שנים, אם בכלל, אבל יש בכל שנה תחרויות אופניים חדשות ואני מאמין שספורטאים ישראלים יכולים לעשות את השינוי. יותר מהכדורגלנים שבהם אנו תולים תקוות וציפיות זה עשרות שנים, ומקבלים בחזרה את החלומות שלנו עם פנצ'ר וכידון שבור.
אפרוט זאת שוב בשבילכם למטבעות קטנים, אם לא הבהרתי את עצמי הבהר היטב. אני מתכוון לאירוח במלונות, לכנסים מיוחדים לספורטאי דו גלגלי, למימון אישי מטעם המדינה, ממש כמו באירופה המזרחית של השנים הקרות ההן. אני לא דואג גם להון הפרטי. ברגע שבעלי הממון יראו שהשינוי קורה, הם כבר יזרימו את הכסף שלהם ונראה רוכבי אופניים ישראלים מופיעים בפרסומות כמו שהבריטים רואים את פניו של ראש העיר שלהם בוריס ג'ונסון או את זמרת הפופ המצליחה דאפי בפרסומות לדיאט קוקה קולה (בסרטון היו-טיוב, למעלה) כשהם רוכבים על אופניים. נכון שזה נראה הגיוני אם באמת חושבים על זה?
ואולי יש לכם תוכנית טובה יותר? כיצד לדעתכם אפשר לקדם את האופניים ככלי תחבורה מרכזי בחיינו הישראלים? שלחו לי את תוכניות הפעולה המצוינות שלכם, ובהמשך אכתוב כאן על זאת שנראית לי ישימה ומעניינת במיוחד. אולי אעביר את הטובות שבהן לעיריית תל אביב שנדמה כי לקחה על עצמה להוביל את השינוי. אולי אפילו לראש העירייה עצמו, או לסגן או למנהל מחלקת תחבורה או למישהו מחברי המועצה.
כמובן שבשביל זה אצטרך להיתקל באחד מהם במקרה. יש סיכוי שרוכבים אצלם על אופניים לעבודה?
tsvi.yulis@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם