הצד האפל של הטלנובלה: "האלופה" כבר לא אותו הדבר
“האלופה” חזרה. סער וליאן פדידה חזרו. תום שלייפר חזר. הצופים חזרו. ואחרי עשרה פרקים כבר אפשר לומר: זאת פשוט לא אותה סדרה
2. בעונה הראשונה של “האלופה”, כשגל זייד, לימור נחמיאס ודרור נובלמן עוד היו בענייני התסריט (גילוי נאות: אני משלם לאחרון תמורת טובות הנאה טקסטואליות), נהניתי מטלנובלה עם נגיעות קומיות וטאץ’ נאה של חתרנות חברתית. בעונתה השנייה סבלתי למדי מהפיכתה לטלנובלה קלאסית יותר עם טוויסט של שעמום עלילתי נמרח. עוד לא לגמרי החלטתי לגבי העונה החדשה, אבל הנה הימור בטוח כמו המחשוף של אגם רודברג: זה שוב משהו שונה לגמרי.
3. אפלולית עמוקה ורוחשת מדון השתלטה על “האלופה 3”. היא כבשה את התפאורה, עגמומית וכהה ברובה, הרחק מהצבעוניות העולצת של עונת הבכורה. היא נכנסה בנשמתן של הדמויות, רובן קודרות ורדופות, חלקן מרושעות ונטולות מוסר. תאורה חלשה וערפילית. קווי עלילה אפלים וגדושי מזימות ורוע. אחרי צפייה בעשרה פרקים מותר להכריז: חשיכה גדולה ירדה על הטלנובלה הכי פופולרית בדברי ימי HOT. אולי זה דבר טוב. אולי לא.
4. ז’אנר הטלנובלה, בגרסתו העברית, סובל מפגמים מהותיים. אחד מהם, סתם דוגמה, הוא מתיחתן מעבר לעונה מסורתית אחת. במקרה של “האלופה” אפשר להבין את הגרידיות. לא מוותרים כל כך מהר על סדרה שהשכילה ללהק את יהודה לוי ועפר שכטר לתפקידים ראשיים, ובטח לא על רבבות המעריצים שעוקבים כמכורים אחר עלילות שחקני קבוצת הכדורגל הפיקטיבית הכח ירושלים. הרבה יותר קל להפוך אותה לסדרה חדשה בלי שאף אחד ישים לב.
5. בשקט מוחלט זה בטח לא יעבור. רבים מצופי “האלופה” בעבר יחושו נבגדים. אולי זה יעבור להם אחרי עשרים פרקים. אולי הם יתרגלו לשינויים המהותיים שחלו באופיין של הדמויות ובאפיונה של הסדרה. ואולי לא, כאמור. שירלי מושיוף, היוצרת המוכשרת של “להוריד את הכלב” ו”תעשה לי ילד” והתסריטאית הראשית של “האלופה 3”, זכאית בכל מקרה לכמה מילים טובות על התעוזה והחזון. פתאום גם לסער פדידה יש עומק. קצת מפחיד.
6. ניחוש מושכל: לפחות חלק מהאופל החדיש של “האלופה” נובע מצורך הפקתי להעניק לשכטר וללוי תפקידים קצת יותר בשרניים לנעוץ בהם שיניים. הם כבר לא אלילי הנוער הלוהטים שהיו בתחילת 2006 אלא שחקנים צעירים בנסיקה ובמגמת שיפור מתמיד. סוכניהם אינם יכולים לאפשר להם להתבזות בתפקידי פח בטלנובלת־שקל. הם התקדמו, ו”האלופה 3” הייתה מוכרחה להתקדם איתם או לתת להם ללכת. מסתמן שלשם שינוי התקבלה ההחלטה הנכונה.
7.
8. סקסי או לא סקסי – זו השאלה. טלנובלה מצליחה מוכרחה להיות מעט מחרמנת. “האלופה” פתחה את עונתה החדשה עם רמות ליבידו כמותן לא נרשמו מאז המדידה האחרונה בבית הקברות קריית שאול. צמד הצעירות שמשתעשעות בהשפעת מיניותן על גברים (בגילומן של מאיה שואף ויעל אייזנברג) הן אחד הטרן־אופים הגדולים שנצפו על מסך כלשהו, ורק בשלותם הסקסואלית של אלון אבוטבול והילה אלפרט שומרת על להבת ההיינו־עושים־אותם. גרררר.
9. רגע. יש אנשים שעדיין שואלים מה אנשים כמו אבוטבול ואלפרט עושים בטלנובלה? כי אם כן, סימן שצריך להסביר שוב את חשיבות הז’אנר לתעשיית הטלוויזיה הקטנה של ישראל. זה לא שבאמת אפשר להפיק יצירת מופת טלוויזיונית בתנאים שבהם מייצרים כאן טלנובלות, אבל אפשר בהחלט לספק פרנסה ל־200 שחקנים, תסריטאים ועובדי הפקה. עבורם “האלופה 3” היא הזדמנות לחמם את שרירי הכישרון, להרוויח לא רע ולשמור על כושר עד ההפקה הבאה. אי אפשר בלי זה.
10. אז תום שלייפר הפך בשנתיים החסרות מכוכב כדורגל זוהר לכישלון אפרפר ומדוכדך. וסער פדידה נכנע במלחמה הפנימית של נפשו המסוכסכת והצטרף לצד האפל. ועכשיו עפר שכטר ויהודה לוי פשוט משחקים אותה. “האלופה” היא כעת סדרה מחניקה ואמוציונלית, הרבה בזכות תצוגת המשחק הדרמטית שלהם. אם יש לכם בקבוצה שני שחקנים כאלה, אפשר להתחיל לדבר על אליפות.
11. לא שחסרים רגעים מביכים. כמו בכל טלנובלה. ליהוקה של אגם רודברג כאישה חרדית ונשואה, למשל, הוא בדיחה שאי אפשר להאמין לה לרגע ואינה מפסיקה להצחיק. גם הקו העלילתי שעוקב אחר זהבה אבוקסיס כפארודיה ברורה על אופירה אסייג – בגילומה של מיה דגן האנרגטית, שרותמת כאן את הוולגאריות שהציגה ב”מועדון לילה” למטרות חיוביות בהרבה – נגוע כולו בגיחגוח ברנז’אי ששייך יותר לעולמה של “השיר שלנו”. נו, לא נורא.
12. נסכם: “האלופה 3” היא לא מה שחשבתם. עמי ויינברג ואלכס אנסקי הוותיקים והטובים מעניקים לה אפיל כמעט תיאטרלי, המזימות הנרקחות סביב ירושת המיליונים של תום שלייפר הן פלונטר ממתקי של מסתורין, כחש ורוע. והכי חשוב: היא לא מבזה לחלוטין את האינטליגנציה של צופיה, גם אם הם מאפסנים את מוחם במלתחה שבכניסה. יותר מזה אי אפשר לבקש. נמתין בצייתנות לעונה הרביעית, שתהיה בוודאי טלנובלת מחזמר דוקומנטרית. או משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
