"חבל שלא באתם אז"
"חבל שלא באתם אז", אמרה לאה רבין לאבלים מתחת לביתה. כשהיא נתמכת בבני משפחתה, הודתה לאזרחים. שתי יריות הרגו את האיש הנפלא זה, אמרה
לאה רבין. "אני אוהבת אתכם בשמו" צילום: נאור רהב
"תודה שבאתם" אמרה אמש לאה רבין למאות האזרחים מתחת לביתה בתל אביב. אלפי אזרחים אבלים המשיכו להגיע אתמול לשני בתיו של ראש הממשלה המנוח ולמקום בו נרצח. בכל המקומות נשארו המומים, בוכים, יושבים ובוהים במאות הנרות שהאירו את המדרכות.
אתמול בערב ירדה לאה רבין לברך את מאות האזרחים שבאו להדליק נרות נשמה מתחת לביתה. כשהיא נתמכת בבני משפחתה, אמרה בקול שבור ובדמעות: "אני רוצה להודות לכם שבאתם להדליק נרות לזכרו של בעלי ולשיר שירי שלום. הוא היה מתרגש לראות אתכם פה, כי כאן עמדו המפגינים שצעקו לו בעבר בוגד ורוצח. חבל שלא באתם אז, אבל באתם עכשיו וזה משמח ומעודד אותי שאתם מכבדים את זכרו בדרך הנפלאה והמכובדת הזו, ושאתם בעד השלום. אני אוהבת אתכם בשמו".
לאה רבין התרגשה מאד מהמעמד הזה. בניגוד להופעתה בצהריים כשיצאה לכנסת להצבת ארון הקבורה של בעלה. בעבר נראתה לאה רבין שבורה ואף התקשתה לעמוד על רגליה.
"שתי יריות אקדח הרגו את האיש הנפלא, הגדול והנהדר הזה", ענתה לשכנה, שאמרה שהדבר האחרון ששמע יצחק רבין היה מחיאות כפיים. מוקדם יותר אמרה רבין למנחמים שבאו לביתה: "אני לא מוכנה שיכנו את הרוצח של בעלי בכינוי "מטורף" כי הוא עשה את המעשה הזה בדם קר. כולם אמרו לי תמיד, תשמרי על יצחק, אבל מה יכולתי לעשות, שמרתי עליו ככל שיכולתי".
העליה לרגל אל הבניין מספר 5 ברחוב הרב אשי בתל אביב, שהחלה בליל הרצח נמשכה גם אתמול. אלפים ניצבו דוממים לאורך הרחוב במשך שעות ארוכות, הדליקו נרות נשמה, בהו בלהבות הצהובות, הניחו זרי פרחים. אייל יפה, בן 36, התרפק על כתפיו הצרות של בנו גון, בן 7, והתייפח. האב חבוק בזרועות בנו הקטן, התקשה לחסום את פרץ הבכי
כשבנו מצחקק במבוכה. "אבא בוכה כי רבין מת", אמר גון.
אבלים המשיכו להגיע גם אל מעונו הרשמי של ראש הממשלה בירושלים. אתמול לבשו שחור מחסומי המשטרה שהפרידו פעמים רבות בין יצחק רבין ובין מי שקראו לו "רוצח". סרטים שחורים נכרכו סביב סוגרי המחסומים ונרות זיכרון לבנים טפטפו שעווה על הברזל. היו שם צעירים ומבוגרים, חילונים, חובשי כיפות וגם חרדים עם שטריימל. הם היו כה קרובים לנערי "שלום עכשיו" שבכו לידם.
המונים הגיעו גם אל מקום הרצח בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרחבה הקטנה ליד המדרגות האחוריות העולות אל בניין העירייה כוסתה אתמול בנטיפי חלב הנרות.
בשעות הבוקר המוקדמות החלו מסתובבים ברחבה אזרחי העיר, שעל פניהם ניכר שסירבו להאמין. העיניים הטרוטות ציינו איך עברו את הלילה. כולם הצביעו, דיברו בשקט כאילו קידשו את המקום. לא נשמעו קולות של "נגד", לא נשמעו קולות של "בעד", היתה הסכמה שבשתיקה שאסור להתווכח, אסור לומר מילה רעה.
לקראת השעה 11 יצאו מאות מעובדי העירייה לרחבה, עמדו דומם, מחו דמעה ואחת מהם אמרה בצער: "איך אוכל כל בוקר לעבור פה, להיזכר מחדש, איך אפשר".
בפינה אחרת החלו כמה בני נוער לשיר. הגיטרה הוצאה, האצבעות פרטו על המיתרים והצלילים שבקעו מהגרון היו בתחילה מהוססים: "עוד יבוא היום, עוד יבוא שלום", הם בכו לתוך השיר. ואישה זקנה אמרה: תראה איך מדינה שלמה בוכה".
ובצד עמדה משפחה. אבא ואמא שאחזו ילד צמוד לאופניים. "אתה זוכר עמיתי מה קרה פה אתמול", אמרה האם. "אתה זוכר שחגגנו פה ואבא שם אותך על הכתפיים?" את הילד זה לא עניין כל כך, הוא ביקש להקשות על הוריו. "אבל אמא, למה הם בוכים עכשיו, גם הם נפלו מהאופניים?".
השתתפו בהכנת הידיעה: יעל אבי-יצחק ויוסי לוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
