רבין שלי
יום אחרי הרצח, חברים של ראש הממשלה, דיפלומטים בכירים ומדינאים מבכים את מותו
"רודפת אותי היום תמונה שאיננה מרפה ממני. מיד בתום מלחמת ששת הימים נסע רבין במכוניתו לירושלים. בעיר העתיקה, בכביש צר, הופיע מולו אוטובוס פצועים שהשתחררו לכמה שעות מבית החולים. ראינו אותם מדדים לקידמת האוטובוס ומנסים לרדת לכביש על קביים כדי לראות את הרמטכ"ל".
"יצחק עצר את המכונית ויצא ממנה כדי לברכם בשלום. הם עטפו אותו באהבה אדירה,
חרמון היא קונסול ישראל במיאמי, והיתה מזכירתו של רבין בצה"ל ובוושינגטון.
"אני מרגיש שאיבדתי חבר קרוב. הוא היה איש גדול. האירוניה היא, שאיני מכיר מנהיג ישראלי אחר שהבין את סיכוני השלום והיה קשוב למבקריו יותר מרבין. הכרתי את רבין יותר מ-30 שנה. ביליתי איתו יותר מאשר עם כל מנהיג ישראלי אחר. הוא הבין לעומק, יותר מכולם, את הקושי הטמון במצב שבו נגזר על שתי ישויות עויינות לחלוק את אותה פיסת קרקע".
"רק לפני שבועיים נפגשנו לצהריים בניו יורק והוא הסביר לי שוב את תפיסתו. הבנתי שדרכו היתה כרוכה בכאב ובקשיים שלא ניתנים למדידה, אלא ביחס לאלטרנטיבות, וזה היה הרע במיעוטו. אני מאמין שכל חייו של יצחק רבין היו קודש להכנת השלב הזה, שבו יעסוק בסוגיית השלום".
הכותב הוא שר החוץ של ארצות הברית לשעבר.
"הוא היה בעיני איש בריא, ואני - החולה. תמיד הייתי אומר לאשתי: 'אם יקרה לי משהו, תלכי לרבין, הוא יסדר לך את כל העניינים'. לא חלמתי שהוא יגמור ככה. ציפיתי שהאיש הזה יחיה הרבה יותר ממני. הוא עבד 20-18-16 שעות ביממה. אין לו הפסקה. בחורים יותר צעירים ממנו היו נופלים. הוא היה מתיש אותנו ואני אמרתי שזה כוח עליון".
"רבין לא פחד אף פעם. היו מקרים שהיה אסור להגיע למקום כלשהו, אבל הוא אמר: 'אני אחראי, סע!'. הוא לא ידע מה זה פחד. לא רצה לעלות לאוטו המשוריין. בחיים לא ראיתי אצלו אפוד. האיומים והצעקות אכלו אותו מבפנים אבל הוא לא דיבר מילה. איש טוב, חם כזה. אתה יושב איתו חמש דקות ואתה מתאהב באיש. הוא, בגילו, היה ביישן. כשהיה מגיע לאירוע והיה קהל מריע לו, הוא היה שואל: 'אין כניסה אחרת?'. הוא לא חיפש את כל הריקודים סביבו. הייתי מקבל ממנו עוצמה".
"הוא היה הגדול מכולם. הוא היה לי הכל. פשוט נשמה טובה. הייתי מוכן להיהרג במקומו. לא הייתי נותן לו להיהרג. אולי הייתי מעמיד את האוטו עוד מטר קדימה. הכל אילו אילו....".
הכותב הוא נהגו של רבין.
"מבחינה צבאית איפיינו את יצחק רבין שלוש נקודות: יכולת ניתוח מהמדרגה הראשונה, דבקות במטרה עם עיסוק בפרטים ומסירות. הוא ידע לעסוק בעיקר ולעזוב את הטפל. כאדם, אין ספק שהוא היה מופנם. הוא נפתח במצבים מסויימים והפתיחות שלו באה בעיקר ברגעים של שמחה. דווקא בשנה האחרונה, כשהוטלו עליו התפקידים הכי קשים בקריירה שלו, הוא בהחלט נפתח. הוא ראה את האור וראו את זה עליו".
הכותב היה אלוף פיקוד מרכז בתקופת רבין כרמטכ"ל.
"אני שבור היום. אני מרגיש את הכאב של משפחת רבין. את חוסר האונים מול כוחות הרשע. בערב ראש השנה, חצי שעה לפני חתימת הסכם טאבה, התקשר אלי רבין ואמר לי: 'יהודה, אני יודע כמה קשה לך לשבת ליד שולחן החג והבן האהוב שלך חסר. אני יודע כמה זה כואב, כי אני עצמי איבדתי חברים טובים שהיו כמשפחה'. זה ריגש אותי שראש הממשלה, באמצע מו"מ קשה ורגיש, חושב על משפחת וקסמן".
הכותב הוא אביו של נחשון וקסמן ז"ל.
"במוצאי שבת השתתפתי בערב ראיונות במתנ"ס באריאל. כשהודיעו על הרצח, הגיבו חלק מהיושבים באולם בקריאות שמחה ומחיאות כפיים. עזבתי מיד את המקום. זה היה הלם כפול. גם לשמוע שקרה אסון כזה, וגם לראות את התגובה של חלק מהאנשים. מיד אחרי התפרצות השמחה הראשונית, היתה מבוכה והתפתח ויכוח קשה. בכיתי כל הדרך חזרה. כל הווי החיים שלנו ניזוק ללא הכר. הרגו לנו את המדינה".
"בעיני, יצחק רבין היה אחד המדינאים הגדולים שצמחו למדינת ישראל. למעשה - השני אחרי בן-גוריון ולא נופל ממעמדו של בגין. מה שהוא השאיר לנו זו הפתיחות להסתכל על דברים שהציבור הישראלי חשש לנסות. כמדינאי הוא פתח תקופה חדשה לגמרי. לפעמים הוא 'דהר עם הג'יפ והסתבך עם הניווט'. במקום לעצור ולהצפין מחדש, הרגשתי שהוא לא מתייעץ עם זה שלידו. גם הוא הרגיש את זה, אבל כל ה'עליהום' מסביב גרם לו לעשות דווקא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם