החמרת יתר הלכתית גורמת לפגיעה בחברה
בעבר אישה דתית לא לבשה מכנסיים וגבר נשוי לא ענד טבעת, אבל במאה ה-21 ההלכה יכולה לתת לעיתים למודרניות גושפנקא הלכתית
אם אנו מדברים על טבעת נישואין לגבר (כמובן שאיננו מדברים על טבעת שניתנת מתחת לחופה או טבעת שהיא ממש בגדר תכשיט של אישה), אזי אין בכך בכלל בעיה הלכתית. אמנם יש כאלו שיכולים לדחוק את הסוגיה למקומות שעל ידם תתעוררנה שאלות, אך על פניו אין לראות בכך בעיה. רבים מהגברים כיום הולכים עם טבעת כזו ואין בכך בעיית "לא ילבש".
שמעתי את אחד מרבנינו שנתבקש לעסוק בסוגיה עבור אלו הלומדים באוניברסיטאות. הוא אמר שהדבר מותר משום שזה מבהיר כי הם נשואים ומסיר מכשולות רבים. עמידתנו על ההלכה צריכה להיות על עיקר ההלכה ולא על סייגים וסייגי סייגים.
ברגע שאנו הולכים לפי הסייגים וסיגי הסייגים אנו מוותרים על הצד ה"שמאלי" של המפה החברתית.
מאז ומעולם השאלה שניצבה בפנינו היתה – מה מופיע בהלכה ומה לא. אמירה שיש בעיה עם קריאת כתובה בעברית בכלל לא עולה, כי גם אי קריאת הכתובה כלל היא אינה בעיה. ישנם כאלו הזועקים מיד כאשר מריחים ריח של מודרנה ולא כך צריך להיות הדבר, לעיתים יש בדברים עם כיוונים מודרניים יותר איכויות ויתרונות, ולא צריך להוריד מיד את הסוגיות הללו מסדר היום.
כאחד הזוכה לנהל חופות רבות, ראיתי כי גם יש תועלת בדבר קריאת הכתובה בעברית והדבר גורם לקשב רב יותר בחופה מאשר קריאת הכתובה בארמית. גם בדבר מכנסיים צנועות לנשים, דעתי זהה. יש הטוענים כי לא כך הלכו אמהותינו ולדעתי הטענה הזו לא תמיד משקפת את המצב בשטח. לעיתים ישנם יתרונות להליכה במכנסיים צנועות יותר מאשר להליכה שמוגדרת צנועה אך עם זאת היא הליכה המביאה לידי מכשול, ודי לחכימא.
הרב שמואל ריינר הוא מראשי וממייסדי ישיבת מעלה גלבוע. המאמר מופיע היום בעיתון "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
