שרירות הלב כלפי טרנסג'נדרים מקוממת
רגע לפני צעדת יום הזיכרון לטרנסג'נדרים, אני חושב על קורבנות האלימות של החברה והממסד. ומה בסך הכל ביקשתי? הכרה בזכויותיו של מיעוט נרדף
אני מתאר לעצמי לכמה מהקוראים, גם אלה המתיימרים להיות "ליברלים", התהפכה עכשיו הבטן בקרביה, רק לשמע צמד המילים "יום זיכרון" ו"טרנסג'נדרים".
כל כך קל בחברה הישראלית להתייחס בביטול ובהינף יד מזלזל למצוקה של מישהו שלא מכירים. במיוחד כאשר השונות של אדם אינה מתאימה לאמות המידה ההתנהגותיות עליהם גדלנו בישראל. קל מאוד להיות ליברלי כאשר השונות אינה מפריעה לעין.
הומוסקסואל כמו עברי לידר, למשל, לא מפריע לאף אחד. הוא "גברי". הוא עושה מה שהחברה מצפה ממנו. לידר לא מפריע לסדר הקיים, סדר המושתת על אמות מידה הטרו-נורמטיביות.
"הבעיה היא לא שאתה הומו", אמר לי פעם אדם המתיימר להיות "ליברלי". "הבעיה היא שאתה מוחצן". כן, אני הומו מוחצן. אפילו את הצדדים הגבריים בהתנהגות שלי אני מכנה "יציאות לסביות", כי אני מזדהה עם ההומוסקסואליות המוחצנת שבי, ולא רוצה לאמץ כינויים כמו "יציאות גבריות", שאני רואה בהם ציפיות של אמות המידה ההטרו-נורמטיביות ממני. אני פשוט לא מנסה להיות משהו שאני לא, אני פשוט מנסה להיות הכי דני שאפשר.
אבל למרות הכל, יש לי מזל. קל לאנשים לקבל אותי, אפילו לאלה שלא מסכימים עם דעותיי. כמה שסבלתי בחיי בשל הנטייה המינית שלי, וסבלתי הרבה, אני משוכנע שזה לא מתקרב אפילו בזעיר אנפין למצוקה של הטרנסג'נדרים, הסובלים באופן יומיומי עם עוינות, בוז, הדרה, שלילה של הזהות, שלילה של צלם האנוש, אלימות משטרתית ואפליה ממוסדת.
יום הזיכרון לטרנסג'נדרים החל בשנת 1999 בסן פרנסיסקו, שנה אחרי רצח ריטה הסטר, אישה טרנסג'נדרית שנרצחה ב-20 דקירות סכין בדירתה בבוסטון. אחרי הרצח, הרבתה התקשורת להתעסק בלעג בזהותה המגדרית של הסטר, להתייחס אליה בלשון זכר ולכתוב את שמה במרכאות.
בעקבות הרצח החל פרויקט "לזכור את מתינו", המציין לא רק את הטרנסג'נדרים שנרצחו, אלא גם את האוכלוסייה שחווה רדיפה ואלימות. יום הזיכרון הפך לאירוע אותו מציינים במדינות רבות בעולם, והחל משנת 2001 הוא מצוין מדי שנה גם בישראל.
השנה יתקיים יום הזיכרון בסימן
גם בישראל הורגשה עלייה במספר התקיפות הטרנספוביות (אולם, משהו בתוכי מקווה שהדבר נובע מהגברת הדיווח בנושא). מספר פעמים הותקפו גברים טרנסג'נדרים במרכז ירושלים, והמקרה הבולט האחרון היה אירוע שבו שוטרי מג"ב תקפו נשים טרנסג'נדריות ליד התחנה המרכזית בתל אביב.
טרנסג'נדרים אינם זוכים להכרה ממסדית בישראל. רק מי שעשה ניתוח לשינוי מין, שעולה הרבה מאד כסף, ועבר ועדות רפואיות משפילות, יכול לזכות בדבר הבסיסי והמובן מאליו שכל אחד מאיתנו מקבל – שינוי סעיף המין בתעודת הזהות. מדוע בעצם חשוב כל כך לציבור מה יש לאדם בין הרגליים?
כפי שניתן לראות בקטע הווידאו המצורף למאמר זה, מתוך התוכנית "אורלי וגיא בע"מ", הסעיף הזה הוא המקור לבעיות כל כך רבות – עבודה, דירה, חשבון בנק ואפילו תשאול משטרתי (או, אם נקרא לילד בשמו, הטרדה של שוטרים).
אחד הדברים שהכי חורים לי בכתבה של אורלי וילנאי וגיא מרוז, ואולי לא שמים לב לכך בצפייה ראשונה, הוא אותו איש במשרד הפנים, שצילם את לינור בטלפון האישי שלו, בלי בושה ומבלי לבקש את רשותה, כאילו הייתה איזה מיצג בקרקס. זוהי פשוט בהמיות מעוררת גועל.
מנין נובעת שרירות הלב הזאת, שבגינה אנשים מרשים לעצמם ללעוג לאדם אחר, מבלי להכיר אותו? כיצד אנשים מרשים לעצמם להשתמש בביטוי המעליב "קוקסינל" (שזהו בכלל שמה של זמרת צרפתיה, הטרנסג'נדרית הראשונה שביקרה בארץ)? האם הייתם מעזים לומר באותה חופשיות "יהודון", "כושי" או "פרענק"?
יותר מדי אנשים בישראל הם טרנספובים. יותר מדי הומואים, לסביות וביסקסואלים הם טרנספובים, שיודעים להסתכל היטב על מצוקתם האישית, אבל נרתעים כל כך מהשונות הטרנסג'נדרית, הבולטת כל כך לעין, המפריעה להם לאמץ גינונים הטרו-נורמטיביים. הכל נובע מקסנופוביה – פחד ושנאה כלפי הזר והלא מוכר. אני מתבייש בכל אדם מקהילת הלהט"ב שלוקה בטרנספוביה.
אף אחד מכם לא מכיר את המצוקה הנוראית הזאת – להרגיש מגיל אפס שנולדת לגוף הלא נכון. אפילו אני לא מכיר את ההרגשה, אני רק יכול לנסות ולתאר. בתור הומוסקסואל, הרגשתי שונות ובוז, ועברתי משוכות של הכחשה ושנאה עצמית. אבל הישועה וההזדככות שלי באו עם היציאה מהארון.
הטרנסג'נדר, למרבה הצער, זקוק להרבה יותר מזה. הוא זקוק, בראש ובראשונה לתמיכה של הממסד בזהות שלו, בצלם האנוש שבו. רופאים רבים דווקא תומכים בקהילה הטרנסג'נדרית, אולם במשרד הפנים ובמשרד הבריאות מתעקשים לכפות ניתוח גם על מי שאינו מעוניין לעשותו.
ומה עם מי שאכן מעוניין לעבור שינוי הורמונלי וניתוח? מדוע זה צריך לעלות כל כך הרבה כסף? למה אי אפשר לסייע במימון? אתם יודעים כמה עולם הורמונים?
כל השאלות הללו נשאלות בזעם. יש בי המון זעם כלפי הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם להיות גזענים, אטומים וחסרי רגישות.
אני קורא לכל מי שקורא את הטור הזה, כל מי שלא רק מתיימר להיות "ליברלי", אלא באמת רואה בעצמו ליברלי ושוחר זכויות אדם, להתייצב בשעה 19:00 ברחוב נחמני פינת שדרות רוטשילד, לזכור את הקורבנות ולהיאבק על הזכויות.
נא להמתין לטעינת התגובות
