נשם קדמיום: מה קורה במפעל חוד אסף מתכות בעכו?
ישראל אסולין עבד במפעל. בגופו נמצאה עופרת, החשודה כחומר מסרטן ונפלטת מארובות המפעל. אסולין מת מסרטן בכבד. יזהר רשף, פעיל סביבתי, התגורר סמוך למפעל. הוא מת מסרטן השנה. בשטח המפעל נחשפים העובדים לשיעור גבוה של מתכות כבדות וחומרים מסוכנים, חלקם מסרטנים. ההנהלה: אנחנו עורכים בדיקות
בעלות קודמת: הוקם בתחילת שנות החמישים והיה במרבית שנותיו בבעלות קונצרן "כור". במהלך שנות התשעים נקלע המפעל לקשיים עד שביולי 2001 נסגר.
בעלות נוכחית: בסוף 2003 נקנה המפעל על ידי חברת חוד אסף תעשיות בע"מ בבעלותו של רמי שני. באוקטובר 2004 חודשה פעילותו.
עובדים: 400 עובדים, מתוכם 150 עובדי ייצור, המתחלקים בין מפעל ההתכה בו עובדים כ-90 פועלים, לבין חצר מחזור הגרוטאות, שם עובדים כ-70 עובדים.
פרט נוסף: חוד אסף מתכות הוא אחד משישה מפעלים השייכים לחברת חוד אסף תעשיות בע"מ העוסקים גם הם בתעשיית המתכות.
אלה העובדות, ועליהן אין מחלוקת: ב-28 ביוני 2008 אושפז ישראל אסולין בבית החולים בנהריה. כאבי בטן. אסולין, בן 54, בחור בריא. הוא עבד כמפעיל עגורנים במפעל "חד אסף מתכות" שבקריית הפלדה בעכו. לפי בדיקות שערך המשרד להגנת הסביבה ב-2006, המפעל נחשב לאחד המזהמים באזור. אסולין הגיע לבית החולים לאחר שקיבל הפניה מרופא המשפחה שלו. הוא ואשתו אסתר הגיעו לבית החולים בשעה 14:30. שעתיים ארכה הבדיקה. הרופאה גילתה שהכבד שלו מוגדל ושבדיקות הדם לא תקינות. אסתר ביקשה ממנה לא לספר לבעלה.
"תגידי לו שאנחנו צריכים עוד בדיקות דם כדי לראות למה כואבת הבטן", אמרה. במשך שבועיים הם עשו לו בדיקות דם. חודשיים וחצי לפני כן פנו שני עובדים מהמפעל, ביניהם גם אסולין, לעו"ד ארז שניאורסון. כשהגיע שניאורסון לפגישה, המספר כבר גדל לארבעה. רופא תעסוקתי מצא בכולם ריכוז גבוה של עופרת בדם. העופרת חשודה כמסרטנת. העובדים חשבו לתבוע.
חודשיים חלפו, 7 בספטמבר, 10 בבוקר. יום הולדתה של אסתר. אסולין מאושפז בבית החולים בנהריה, אסתר מארחת לו חברה. אסולין תכנן לבקש מהרופאים לצאת לכמה שעות כדי לחגוג לרעייתו בבית קפה. כשעברה ליד חדר הרופאים, הרופא של ישראל אומר לה "גברת אסולין, אני צריך אותך". היא נכנסת לחדר. היו שם שני רופאים. אמרו לה "חיכינו
שאלה, "מה יש לישראל". ענו לה "לישראל יש סרטן ממאיר. הוא חי על זמן שאול. ארבעה שבועות נותרו לו, לא יותר". אסתר פרצה בבכי. "באמת תודה רבה, דוקטור, איזה מתנת יום הולדת הבאת לי". משם המשיכה לחדרו של בעלה. "מה קרה? ", שאל אותה, "יש לך יום הולדת היום, מישהו הרגיז אותך? ". " יש לי משהו להגיד לך", השיבה . והתיישבה. בעוד היא מספרת לו שהבדיקות אינן תקינות, שהכבד לא בסדר, נכנסו ארבעה רופאים לחדרו. מה נשמע? שאלו. בסדר גמור, חייך, לחלוטין לא ידע מה נחת עליו. והרופאים המשיכו: "מצאו לך סרטן בכבד ואנחנו רוצים לנתח אותך". אסולין לא עיכל וענה כלאחר יד "טוב, בסדר".
הרופאים ביקשו לנתח אותו. הוא שאל כמה שאלות ונכנס לחדר ניתוח. ישבה שם המשפחה וכל אחד החזיק ספר תהילים והתפלל לשלומו. כשהניתוח נגמר, הרופא קרא לאסתר הצדה. הוא אמר לה "אני מצטער להגיד לך, אבל פתחנו את הבטן וסגרנו. מצאנו גידול מאוד גדול ופחדנו שהוא ימות לנו בזמן הניתוח".
חלפו כמה ימים. משפחת אסולין בבילינסון. ישראל נראה סמרטוט. ירד 15 קילו, בקושי מצאו לו ורידים לעשות לו אינפוזיה. "אני לא יודע אם בכלל אפשר להציל אותו", אמר אחד הרופאים.
ב-29 בספטמבר חגגה משפחת אסולין את ראש השנה בבילינסון. כולם אצלו בחדר. ב-7 באוקטובר פנו אליהם שלושה רופאים ואמרו שכדאי להעביר אותו להוספיס בחיפה. נשארו לו ימים ספורים, הסבירו, אין מה לעשות איתו. כדאי שהוא יהיה במקום של חולים סופניים. אסתר סירבה. "מה זה, הוא זקן בן 80? הוא בן אדם צעיר", אמרה . לאחר התייעצויות, החליטו שהם רוצים לחזור לבית החולים בנהריה. באותו יום כבר יצא האמבולנס. הגיעו למחלקה האונקולוגית בנהריה.
ישראל התיישב על המיטה ונאנח אנחה גדולה. "עכשיו אני רגוע", חייך . "עכשיו אני רוצה לאכול". הוא הרגיש קרוב לבית. בשש הביאו ארוחת ערב והוא אכל פרוסה עם קוטג', דייסה עם קינמון. אפילו שתה, נס קפה. ואנחנו מדברים פה על בן אדם שלא הכניס אוכל לפה כבר חודש. אסתר מבסוטה. למחרת ערב יום כיפור. אסתר חזרה לבית החולים לבלות עמו את החג. בנה סיפר לה שישראל לא שתה ולא אכל מהבוקר. אפילו מים לא ביקש. אסתר ניסתה לעודד את ישראל. "הגעתי", צעקה וחייכה. ישראל לא מגיב. מבקש שתנשק אותו ומנשק אותה חזרה.
ב-11 באוקטובר, 7:00 בבוקר, ישראל מת. 19 שעות אחרי זה, גם אמה של אסתר, ג'נט מתה. למחרת ב-11:00 בבוקר היא קברה את בעלה ואת אמה. הלוויה כפולה, זה לצד זה.
כבר שנים שתושבי קיבוץ כפר מסריק נאבקים במפעל "חוד הפלדה", הנקרא כיום "חוד אסף מתכות בע"מ". המפעל להתכה ולייצור פלדה מגרוטאות מתכת פולט ענני אבק רעילים וריחות חריפים. בסדרת בדיקות שערך המשרד להגנת הסביבה ביוני 2006 התגלה כי במפעל נפלטים דיאוקסינים בכמות הגדולה פי שלושה מכל המפעלים המזהמים במפרץ חיפה.
דיאוקסינים מוכרים כגורמים לסרטן, מחלות לב, סוכרת, לחץ דם גבוה ועוד. עוד עלה מהממצאים כי הכרום הנפלט מארובות המפעל לאוויר גבוה פי 100 עד 300 מהתקן באזור כפר מסריק, ופי 65 עד 500 בשערי המפעל. פליטות אדי וחלקיקי הקדמיום חרגו פי 250 עד 450 באזור הקיבוץ ופי 215 באחד משערי המפעל. פליטות אדי וחלקיקי הונדיום לאוויר חרגה פי 15 עד 24 באזור הקיבוץ, ובשערי המפעל פי 17.
תהליך הייצור במפעל פולט מזהמים ואדי וחלקיקי מתכות כבדות וקשות המוכרים כמסרטנים לאדם, בחריגות עצומות מהנורמה. הם גם עלולים לגרום למחלות לב, לפגיעה במערכת העצבית, לפגיעה בכבד ובכליות ולמחלות נפש שונות. המשרד להגנת הסביבה לא מנטר חומרים רבים הנחשבים למסוכנים ומסרטנים בדגימות שהוא עורך באזור, דוגמת החלקיקים הקטנים הנחשבים לקטלניים שעין האדם אינה רואה אותם.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "למפעל תנאים קפדניים לרישיון עסק מהמשרד להגנת הסביבה, המבוססים על ההנחיות האירופיות המתקדמות ביותר. כחלק ממילוי דרישות המשרד נקט המפעל מספר אמצעים. צעדים אלו הפחיתו משמעותית את ריכוזי הדיאוקסינים הנפלטים מארובות המפעל ובכל הבדיקות שנערכו מאז (כפעמיים בשנה) מראות על ריכוזי דיוקסינים שאינם עולים על 50 אחוז מהתקן הנדרש בתנאים לרישיון עסק".
ישראל אסולין עבד במפעל כמפעיל עגורנים. 25 שנה לסרוגין. אחד מ-400 עובדים. התגורר בעכו. שנה לאחר מותו, באוקטובר האחרון, מילאה רעייתו אסתר את הצוואה שהותיר לה: באמצעות עו"ד שניאורסון הגישה את תביעת הנזיקין נגד המפעל. לפי כתב התביעה, בשטח המפעל נחשפים העובדים לשיעור גבוה של מתכות כבדות כמו קדמיום, כרום, נחושת, ניקל, עופרת ואבץ. חומרים הללו וחומרים מסוכנים נוספים שחלקם מסרטנים נפלטו במשך השנים לאוויר גם דרך ארובות מפעל ההתכה, לעתים בחריגות עצומות שחשפו את הפועלים ואת תושבי הסביבה לסכנה. הם נפלטים גם כאדי גז בתהליך התכת הפסולת שמגיעה, בין היתר, למפעל מתעשיות אלקטרוניות, צבאיות, כימיות, צבע, רכב, מזון.
אולם ההתכה של "חוד הפלדה" מחולק לשלושה חלקים. החלק המסוכן ביותר הוא חלל תנור ההתכה הגדול, אליו מושלכת כמעט כל פסולת המתכות שמגיעה למפעל. בחלל הזה עובדים כ-16 פועלים בשתי משמרות, מתוכם ארבעה מנופאים שעבדו על העגורן שמעל לתנור ההתכה. העובדים מחויבים ללבוש מסכה, אך לא כולם עושים זאת. "לפני שישראל מת, הוא הבין שמשהו לא בסדר במפעל", מספרת אסתר. "הוא היה מספר לי שהוא יושב בעגורן וכל העשן השחור שעלה מהתנור הגדול היה נכנס לו לקבינה. גם המסכה שנתנו לו לא הייתה מספיק אטומה".
במפעל לא מכחישים כי אטמו את העגורן. "זה נכון שהקבינה של העגורן לא הייתה אטומה ואפילו הזכוכית שם הייתה שבורה", אומר מנכ"ל המפעל, אנדרי ויידה. "בגלל הבעיה הזאת הפסקנו את העבודה בעגורן וכבר מלפני שנה הפועלים עובדים מלמטה, כך שהם חשופים הרבה פחות לגזים הנפלטים מהתנור".
אסולין עבד בסמוך לתנור ההתכה. רופא תעסוקתי בדק אותו ושלושה עובדים נוספים. אצל כולם נמצא ריכוז גבוה של עופרת בדם. השלושה שוקלים להצטרף לתביעתה של אסולין. לטענת העובדים, ההנהלה החליטה לאטום את האולם לחלוטין. כל הפתחים והדלתות פשוט נסגרו. ההערכה היא שהנהלת המפעל חששה שהמשרד להגנת הסביבה שוב יגלה חריגות בחומרים הנפלטים מהמפעל ולכן חסמה את יציאת העשן השחור והרעיל החוצה. "נחנקו שם במנופים", הם אומרים.
לטענת ראשי המפעל, אסולין נבדק כל חצי שנה. כשנמצא כי כמות העופרת בדמו הייתה גבוהה מהרגיל, הוא הורחק מהעגורנים והוחזר רק כאשר היא ירדה לרמה תקינה. "אסולין עבד במפעל 28 שנים, אבל תחת בעלותנו שלוש שנים וחצי בלבד", אומר רמי שני, הבעלים של המפעל. "המפעל נסגר ב-2001 ואנחנו התחלנו להפעיל אותו תחת הבעלות החדשה רק באוקטובר 2004. אנחנו לא חושבים שהמחלה קרתה בתקופתנו. יש הבדל עצום בין מפעלי הפלדה במתכונתם הקודמת לבין מפעלי הפלדה במתכונתם הנוכחית. אז לא הייתה בכלל הקפדה על הכללים ועל חריגות בפליטת מזהמים. אנחנו הרבה יותר רציניים ושינינו הרבה דברים. עובדים פה מאות אנשים, ובלי עין הרע אף אחד לא חולה. אנחנו קנינו אך ורק נכסים, לא את האחריות על פגעי העבר, הכוללים זיהומים ומחלות. זה לא רובץ על כתפינו".
"הטענה הזאת לא נכונה", משיב עו"ד שניאורסון בשם משפחת אסולין. "הם קנו מפעל קיים ולא ציוד. זה לא אדם שהתחיל לעבוד שם ב-2004. הם מיזגו לתוכם את החברה הישנה, לקחו את כל העובדים".
בדמו של אולג, אחד העובדים, נמצאו ריכוזים גבוהים של עופרת בדם לפני כארבע שנים. לטענתו, בשל הסתבכויות בריאותיות שנבעו גם מכווייה חמורה שקיבל ליד תנור ההתכה, הוא פוטר לפני שלוש שנים. "עברתי ניתוח ונורא סבלתי מכאבי רגליים", הוא מספר. "מאז אין לי פרנסה אחרת וגם הבריאות שלי מידרדרת. אני בקושי יכול ללכת כי הרגליים שלי נפוחות וגם הבטן שלי התחילה פתאום להתנפח".
פועלים נוספים מתלוננים על תופעות בריאותיות שעל פי מחקרים רפואיים עלול להיות קשר ביניהן לבין החומרים שאליהם הם נחשפים. "לפעמים אני מרגיש שיש לי כאבי בטן, כאבי רגליים, כאבי ראש, חולח שה ועייפות", אמר אחד מהם, "כשאני עולה בלילה למיטה לפעמים אני מרגיש שכאילו משהו זורם לי בתוך הגוף. אני יודע שעופרת משפיעה על יציבות נפשית ואני מדי פעם חוטף התקפות עצבים בלי שיש לי הסבר לזה. יכול להיות שזה התגבר בגלל החרדות ממה שקרה לישראל, אבל רק בשבוע שעבר נודע לי על עוד חבר מהעבודה שחלה בסח רטן וזה מרגיש כאילו זה אמיתי ומתקרב גם אליך".
פועלים נוספים סובלים מתופעות של האטה במוליכות העצבית. "הרופא הסביר לי שאם אני מקבל מכה, אז אני מרגיש אותה רק אחרי כמה דקות. העצח בים שלי פשוט מוליכים לאט יותר את הפקודה למוח", סיפר אחד מהם.
לפי עדויות, לא כל העובדים נשלחים לבדיקות אצל רופא תעסוקתי וחלק מאלה שנשלחים לא מקבלים תיעוד על הממצאים שנתגלו בבדיקה. במפעל אומרים שכל בדיקה מתועדת בגיליון הרפואי, וכל עובד נשלח לפי התקנות. לטענת ד"ר יהושע גושן, רופא תעסוקתי שכתב את חוות הדעת לתביעה, לא במקרה התגלו בדמם של העובדים שנשלחו לרופא תעסוקתי רק ריכוזים של עופרת. "עופרת היא אחד מהחומרים הפחות מסוכנים המצויים במפעל. מפעל שמתעסק עם כל כך הרבה חומרים מסוכנים ורעילים מחויב לשלוח את עובדיו לבדיקות לאיתור החומרים המסוכנים האחרים בגופם", הוא אומר.
"במקרה של שימוש בעופרת המפעל מחויב לשלוח את העובדים לבדיקה אחת לחצי שנה ובמקרים של חומרים מסוכנים אחרים-אחת לשנה. מאחר שהמפעל מתעסק עם חומרים מסוכנים נוספים, הוא מחויב לשלוח את העובדים לבדיקה ספציפית גם לגביהם".
פועלים נוספים מתלוננים על תופעות בריאותיות שעל פי מחקרים רפואיים עלול להיות קשר ביניהן לבין החומרים שאליהם הם נחשפים. "לפעמים אני מרגיש שיש לי כאבי בטן, כאבי רגליים, כאבי ראש, חולח שה ועייפות", אמר אחד מהם, "כשאני עולה בלילה למיטה לפעמים אני מרגיש שכאילו משהו זורם לי בתוך הגוף. אני יודע שעופרת משפיעה על יציבות נפשית ואני מדי פעם חוטף התקפות עצבים בלי שיש לי הסבר לזה. יכול להיות שזה התגבר בגלל החרדות ממה שקרה לישראל, אבל רק בשבוע שעבר נודע לי על עוד חבר מהעבודה שחלה בסח רטן וזה מרגיש כאילו זה אמיתי ומתקרב גם אליך".
פועלים נוספים סובלים מתופעות של האטה במוליכות העצבית. "הרופא הסביר לי שאם אני מקבל מכה, אז אני מרגיש אותה רק אחרי כמה דקות. העצח בים שלי פשוט מוליכים לאט יותר את הפקודה למוח", סיפר אחד מהם.
לפי עדויות, לא כל העובדים נשלחים לבדיקות אצל רופא תעסוקתי וחלק מאלה שנשלחים לא מקבלים תיעוד על הממצאים שנתגלו בבדיקה. במפעל אומרים שכל בדיקה מתועדת בגיליון הרפואי, וכל עובד נשלח לפי התקנות. לטענת ד"ר יהושע גושן, רופא תעסוקתי שכתב את חוות הדעת לתביעה, לא במקרה התגלו בדמם של העובדים שנשלחו לרופא תעסוקתי רק ריכוזים של עופרת. "עופרת היא אחד מהחומרים הפחות מסוכנים המצויים במפעל. מפעל שמתעסק עם כל כך הרבה חומרים מסוכנים ורעילים מחויב לשלוח את עובדיו לבדיקות לאיתור החומרים המסוכנים האחרים בגופם", הוא אומר.
"במקרה של שימוש בעופרת המפעל מחויב לשלוח את העובדים לבדיקה אחת לחצי שנה ובמקרים של חומרים מסוכנים אחרים-אחת לשנה. מאחר שהמפעל מתעסק עם חומרים מסוכנים נוספים, הוא מחויב לשלוח את העובדים לבדיקה ספציפית גם לגביהם".
יזהר רשף הוביל את המאבק ב"חוד הפלדה". הוא חבר קיבוץ כפר מסריק ונמנה גם עם מקימי הקואליציה לבריאות הציבור, ששמה לה למטרה להיאבק בזיהום שפולטים המפעלים בצפון. לפני כחמישה חודשים מת רשף מסרטן. הוא החלל ה-11 מתוך 600 תושבי הקיבוץ שמתו מסרטן בשלוש השנים האחרונות. היום חיים בקיבוץ עוד 15 חולי סרטן.
בשנת73', כשיזהר היה בן שנה, אביו איתמר היה ממונה על איכות הסביבה בקיבוץ. באותה שנה הוא העלה להצבעת חברים רעיון שגם היום נשמע מהפכני. "דיברנו עם קריית הפלדה שיתקינו מסננים", נזכר איתמר רשף, "הם אמנם עשו משהו, אבל זה היה מעט מדי. אז, כמו היום, היה קשה מאוד להתמודד עם בעלי ההון.
הצעתי להרחיק את הקיבוץ ולהעביר אותו לאזור גוש שגב שהיה ריק ממתיישבים. פשוט להעביר את האוכלוסייה. במשך קרוב לשנה היינו במגעים להבשלת הרעיון עם פנחס ספיר ואנשיו מהסוכנות היהודית. הוא הציע לנו לעבור עשרה קילומטרים מערבה מהמקום המזוהם. העליתי את ההצעה לאספת החברים, אבל שם היוזמה נפלה ברוב של 60 אחוז מול 40 אחוז. מי שהתנגד נמנה עם הוותיקים שאמרו 'פה התיישבנו, פה ייסדנו וכאן, אנחנו גם נמות'".
בשנת 2000 שכל איתמר את אשתו זלדה למחלת סרטן הלבלב. ביוני 2009 שכל את בנו יזהר לסרטן שהתפשט לכבד, כשהוא בן 37 בלבד. יזהר נקבר לצד אמו זלדה. "יזהר נלחם כל חייו במפעלים המזהמים ואני מאמינה שבסוף למזהמים היה לפחות חלק נכבד בהכרעתו", אומרת מיה, אלמנתו. היא מציגה את אחד המכתבים ששלח יזהר למשרד להגנת הסביבה בביקורת על ההתנהלות מול המפעלים. המכתב נשלח ביום שבו נולדה בתם יובל, בינואר 2005:
"היום היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי. אשתי מיה ובתי שאך נולדה, יובל זלדה רשף, השתחררו מרמב"ם. עד היום, יותר מארבע שנים אחרי, מלווה אותי הכניסה לרמב"ם, זיכרונות של השעות שבהן ליוויתי את אמי זלדה רשף במחלת הסרטן שלקחה אותה. זלדה רשף נפטרה בגיל 56 בלבד מסיבוכים של סרטן בלבלב ובעצמות. היום שהיה אמור להיות שמח, התחיל שחור. בבוקר, בסביבות השעה 7:00 קיבלתי טלפונים מחברי קיבוץ שהתלוננו על ריחות גומי שרוף, עשן סמיך, ורעש שמקורו במתחם מפעלי הפלדה. מה אני מביא לבתי החדשה בחייה?".
שנה אחר כך התבשר יזהר כי גם הוא לקה בסרטן. "זה מדהים, שהמכתב היה מעין נבואה שהגשימה את עצמה", אומרת מיה, "מבין שלושת ילדינו, דווקא יובל סובלת מהפרעות בנשימה ונזקקת לטיפול באינהלציה".
בתחילת שנות ה-2000 הוביל יזהר רשף את אחד ממאבקי הסביבה הבולטים נגד מפעל התעשיות האלקטרוחכימיות "פרוטרום עכו". 79 עובדים הגישו תביעת נזיקין ייצוגית נגד המפעל, בטענה שתחלואת ותמותת הסרטן של עשרות מהפועלים נגרמה כתוצאה מהח חומרים המסוכנים שאליהם נחשפו. עו"ד ארז שניאורסון, המתמחה בביטוח, נזיקין וחשיפה תעסוקית ושייצג אז את הפועלים, הגיע לפשרה תקדימית לפיה שילמו לעובדים 12 מיליון שקל פיצויי נזיקין.
"אני מעריך ברמה גבוהה של ודאות שב'חוד הפלדה' קיים סיפור דומה לזה של התעשיות האלקטרו כימיות. אם כי עדיין לא ברור אם באותו היקף", אומר עו"ד שניאורסון,"' בחוד הפלדה' התחלתי עם ארבעה פועלים, שירדו לשלושה עם מותו של אסולין, ובתעשיות האלקטרו-כימיות זה התחיל עם עובד אחד וגדל לרבע מהעובדים".
בשבוע האחרון, מספר עו"ד שניאורסון, הוא קיבל פניות מעוד עובדים. "מדובר באנשים קשיי יום, מבוגרים, שיודעים שהם מסכנים את מקום פרנסתם. מצד שני, הם מבינים שמשהו לא טוב קורה שם והם חוששים לחייהם. במפעל חייבים להבין שהם צריכים לקחת אחריות על בריאות העובדים".
רמי שני, הבעלים של מפעל חוד אסף פלדה בע"מ, אנדרי ויידה, מנכ"ל המפעל, ורופא המפעל, ד"ר שאול דוברינסקי, השיבו לכלל הטענות.
פליטת החומרים המזהמים: "מאז שנת ,2006 השקענו כ-15 מיליון שקל. עשינו מעבר למה שנדרש מאיתנו כדי ללכת על בטוח. בדיגום ב-,2006 למעט החריגות בפליטת הדיוקסינים, לא היו לנו חריגות. מי שחישב את המספרים בכתב התביעה עשה טעות. במקום מיקרוגרם, חישבו את זה כאילו זה מיליגרם." לטענת המהנדס ראובן וקס, שכתב את חוות הדעת המקצועית, אין טעות בחישוב.
מיגון הפועלים: "אנחנו מחתימים את הפועלים על כך שהם מתחייבים לעבוד עם מסכות, אטמי אוזניים וקסדות לפי התקנים. אנחנו עושים סקר סביבתי על העובדים כל חצי שנה. בכל מתחם עבודה, אנחנו בוחרים עובד אחד ומתקינים על דש הבגד שלו נשם (שקולט את המזהמים). הנשם בודק את חשיפת העובד למזהמים באותו מקום. אנחנו עומדים בתקנות."
בדיקות העובדים: "אף על פי שאנחנו לא מחויבים לכך, החל מ-2006 אנחנו מעסיקים רופא במשרה חלקית. הוא בודק כל עובד. הוא מחליט את מי לשלוח לבדיקה על פי התוצאות שמתקבלות בנשם. זה נכון שהתקנות קובעות שאם המפעל עוסק בהתכה של מתכות מסוכנות כמו כרום, קדמיום וכד' אז הוא מחויב לשלוח את העובדים לבדיקות אחת לחצי שנה, אבל אנחנו לא עוסקים בהתכה של כל הדברים האלה. יכול להיות שבגרוטאות שמגיעות אלינו יש גם מתכות כאלה, אבל אחרי המיון שאנחנו עושים הערכים שנשארים הם מאוד נמוכים. מדובר בחלקיקים של פרומילים. לכן אנחנו עושים את הניטורים עם הנשמים. בנוסף לזה אנחנו עושים בדיקות ארובה ובדיקות סביבתיות. אנחנו לא חוסכים בדברים האלה."
איטום תנור ההתכה: "החוק הישראלי לא מתיר פליטות לא מוקדיות (פליטות שהן לא מארובת המפעל). אז השיטה היא שהמפעל צריך להיות אטום. בתוך המתחם יש גם מערכות שאיבה שדומות לשואב אבק ביתי. כדי שהמערכת הזאת תעבוד בצורה יעילה, הכל צריך להיות אטום. דווקא בזכות מערכות השאיבה האלו היום יש באולם ההתכה פחות גזים מאשר בעבר. העובדים נמצאים רוב הזמן בחדר הבקרה שהוא אטום לחלוטין. מתוך 12 השעות הם נמצאים אולי שעתיים ליד התנור וחשופים לעשן. אבל לכולם יש מסכות."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם