הראשון בבידור (היהודי)
עדי רן היה חלוץ עשור לפני הגל הנוכחי של מוזיקאים חוזרים בתשובה, הוא כבר השתמש בגיטרה חשמלית ובטקסטים חושפניים כדי לבטא את התשובה האישית שלו מאז הוא ראה את תלמידיו עוקפים אותו בסיבוב, ואת הממסד מתעלם ממנו לחלוטין
כי עד אותה נקודה נראה היה שריבונו של עולם צופן לו פיאסקו טרגי בנוסח ג'ים מוריסון. "השם הציל אותי", הוא אומר, ומגניב מבט השמיימה. "אין לי ספק שהייתי עם פוטנציאל למות על הבמה בתור משיח שקר. הייתי ממש תפור על זה. האמת שעד היום זה לא עבר לי לגמרי. כשאני באמצע הופעה, אני בכיף יכול לגמור את החיים באותו רגע".
לא סביר שהוא יעשה את זה. אישה וארבעה ילדים מחכים לו בבית, והשם, יתברך שמו, עדיין לצדו. עובדה: גם את אלבומו החדש, "התבוננות", הוא מילא בשירים יפים, חכמים, מרגשים, כנים, ופה ושם גם נותנים בראש. רוב החבר'ה המאמינים שעברו פה פלייליסט בשנים האחרונות - כלומר, אנשים שגדלו על ברכיו של עדי רן - לא זכו מהשחקים לשום דבר שמתקרב לאיכויות האלה.
מה שבכל זאת קצת מעצבן את רן (48) זה שגם בשיאו של הגל הברסלבי, לפני כשנתיים, הוא איכשהו נשאר מחוץ למסיבה, והמשיך להיות גורו אלטרנטיבי, תופעת קאלט, יציאה לא ברורה. "לא שמים עליי בכלל", הוא רוטן בחצי חיוך מריר. "מה שהכי משפיל זה שמציגים אותי לפעמים בתור מישהו שרץ אחרי אחרים. אתה יודע, כשאומרים 'ההוא הולך אחרי שולי רנד'. זה כבר שיא השיאים. חוצפה ממדרגה ראשונה. אבל מה אני יכול לעשות? הוא התפרסם יותר ממני".
ועדיין, אתה היית שם קודם. הרבה קודם.
"נכון, אני אחראי לכל מה שנהיה פה עם הטרנד היהודי - ואני יודע בדיוק איך כל אחד מהאמנים האלה הגיע לזה. שולי היה בהופעות שלי עוד לפני שהוא עשה את 'אושפיזין'. מאיר בנאי היה בשתי הופעות שלי וזה פתח לו את הלב. גם אביתר. ארז לב ארי אמר לי שהאלבום הראשון שהוא שמע היה אלבום שלי. אז כן, בוא נגיד שזה מאוד השפיע".
ואיך אתה מרגיש בנוגע לזה שהם הצליחו להגיע למיינסטרים ואתה לא?
"זה מעצבן אותי קצת, אבל לא נורא. בסך הכול, גם אני אשם בזה, כי לא התנהלתי אף פעם בצורה מסודרת. אף פעם לא הזמנתי עיתונאים להופעות למשל, ואם כבר הזמנתי, אכלתי מהם זובור. יוסי חרסונסקי בא פעם להופעה שלי בקמלוט, שהייתה הופעה פצצה, אבל הוא כתב עליי 'ההוא חושב שהוא דילן ושהוא קרליבך ביחד, אבל הוא לא זה ולא זה'. זה גמר אותי. לגמרי. ביקורת קטלנית זה דבר קשה מאוד. זה מבזה. רבי נחמן אומר שלהתבזות זה דבר טוב, כי זה מוריד מאדם את הגאווה - אבל אם אתה אמן, זה יכול להשבית אותך".
מה שלא קרה לך, למרבה המזל.
"במקרה שלי, אני באמת מרגיש שאני שליח, שאני פורץ דרך. מההתחלה ראיתי את המוזיקה היהודית בתור שליחות שלי. 'אבא, נהייתי דוס' (להיט קליט ומשעשע מתוך אלבומו "האחרון שבעם", 1998 - ר"ב), מייצג את המהפכה של הדור הזה, שאומרת 'רוצה לפרוץ? תחזור בתשובה' ומשנה את הפנים של היהדות. באמת, המהפכה של הסיקסטיז פראיירית לידה. עכשיו, אני יודע שזה היה התפקיד שלי בעולם, אבל אני גם יודע שהמשאית עם הצל"שים לא תגיע. אני פשוט יודע את זה. כבר מזמן הבנתי שזהו, אין מה לעשות".
בתחילת שנות ה-90' התמקד רן בעיקר בכתיבת שירי רוק מתריסים, ובביצועם בפאבים שונים בתל אביב, לרבות ביתו השני דאז, "הכוסית", שם הופיע בתדירות של פעם פעמיים בשבוע בליווי חברים כמו ג'וני שועלי, יוסי רון ואסף אמדורסקי, וצבר קהל מעריצים
אחד מלהיטיו הגדולים בשעתו היה "סיגריה מעשנת" (בלדה רומנטית למדי), אבל היו שם גם שירים פחות תמימים, כמו "חורשה של סוטול" ("שתלתי אותה בתוך אדנית אדומה, שתראה ת'עולם, תיטיב עם כולם..."), "ג'נט" (שיר על מישהי שמנהלת מערכת יחסים עם בוגר שייטת שמרביץ לה) ו"קרטון תות" ("כל הדרכים פגומות ורק עמוד עשן ניצב, זקוף כמו ג'וינט ענק המשלח ענניו"). "כתבתי את השיר הזה לאחרי טריפ בסיני", הוא מסביר. "כשאני מסתכל עליו עכשיו, אני ממש רואה את התהליך שהוביל אותי לתשובה".
מביך אותך לקרוא, או לבצע, את השירים האלה עכשיו?
"לא. כתבתי ברמה מאוד גבוהה. עד היום אני מתפלא שבכלל היו לי מחשבות כאלה בשירים. האמת, אם הייתי יודע כבר אז כמה שזה ברמה גבוהה, אולי הייתי עושה דברים אחרת. אבל מה שקרה זה שהבנתי שאנשים אוהבים אותי והממסד לא שם עליי. אני כמו יתום כזה, כמו נער רחוב. בעצם, יכול להיות שזה אצלי בראש, שרק אני חושב שהממסד לא אוהב אותי. בכלל, יש לי קריירה מאוד מוזרה. השירים האלה היו יכולים להיות להיטים, אבל נשארו במחתרת, ולפעמים כואב לי שזה מה שקרה. אני האינדי של האינדי. גם האינדי הממוסד לא מקבל אותי. היו ימים שרציתי שהשירים שלי יתפרסמו והכול, אבל לא באמת הייתי מוכן לטרוח בשביל זה".
למה?
"לא יודע. הייתה תקופה שעבדתי אצל מי? כאל תפוח, הבאתי לו כמה סקיצות, אבל ברגע שזה נכנס למסגרת כזאת, זה ייבש אותי. מצד אחד, הייתי כוכב בהופעות, ומצד שני שמתי לב שכשאני עובד מול חברות תקליטים, פתאום אני נהיה כזה...".
קטן.
"אפילו לא קטן. ממש כלום. מיכאל (תפוח), עשה הכול לאט לאט, כי מה היה אכפת לו בכלל, ואני, אפילו אחרי שכבר הקלטתי שני אלבומים, עד היום אני לא מבין למה לא הוצאתי אותם על דיסק. זה כנראה לא היה בראש שלי, וגם עלה הרבה כסף".
בטח עברה בראשך המחשבה שאם כן היית עושה את זה וזה היה מצליח, אולי לא היית היום ברסלב.
"נכון. אמרתי לך, השם הציל אותי מזה".
התגובה המיידית של רן למצב הזה הייתה דיכאון עמוק. באותה תקופה הוא גם הספיק להינשא ולהתגרש, ותוך כדי שהפך לקאלט ברחבי הארץ הוא מצא את עצמו מתמודד עם סדרה של מרות שחורות - לפעמים באמצעות תרופות פסיכיאטריות, ולפעמים בפנייה נואשת לשמים.
"הייתי מדבר עם עצמי הרבה", הוא מספר. "יום אחד ישבתי בחדר והרגשתי שהנפש שלי צוללת לתהומות של דיכאון. זה קרה לי כמה פעמים בחיים, אבל באותו מקרה זה היה ממש חזק. זה קרה אחרי שהתגרשתי, אבל לא הייתי עצוב מהגירושים, להיפך, דווקא הייתי מאוד שמח. הייתי רוקר עם הופעה קבועה, אהבתי את זה, חייתי בדיוק כמו שרציתי. קשה לי להגיד מה בדיוק גרם לזה. ניסיתי הכול כדי להילחם בזה, כל תרופה אפשרית, אבל זה לא עזר: הרגשתי שהנשמה שלי נופלת לשאול תחתיות. בלית ברירה, כיביתי את האור בבית, התיישבתי על הרצפה וצרחתי לאלוהים. ממש צעקתי 'אלוהים תציל אותי! תציל אותי!'".
והוא הציל אותך?
"כן. פתאום הרגשתי חריקה. ממש. כמו ברקס כזה. הנשמה שלי עצרה והתחילה לעלות חזרה. הרגשתי את קרבת השם, שהוא שומע אותי, עוזר לי".
ואז , אחרי ה"התגלות" הנוספת שהייתה לו בסיני, רן החל לתקשר עם בורא עולם גם דרך השירים שכתב והלחין. הוא המשיך להופיע עם להקת רעש בפאבים (וגם בבארבי הישן), אבל החומרים החדשים, המוארים, תפסו בהדרגה את מקומם של שירי הזימה, והלהקה שינתה את שמה ל"רעש מהדרין". " האחרון שבעם" (1998), אלבום הבכורה של רנד המאמין, היה פרץ של הארה פאנק רוקיסטית. הסתערות פרועה, משוחררת, נטולת רסן, על אוצרותיו הרוחניים של רבי נחמן (השוס של האלבום: "אבא, נהייתי דוס"). גם השני שלו כדוס, "אל תכה בסלע" (2001), היה חד וסוחף, וכלל, בין היתר, שיר הלל קופצני לפאות.
הסוויץ' הזה עבר בהצלחה, אבל לקהל החילוני שלו לקח קצת זמן להתרגל לקונספט החדש. גם הקהל הדתי, שעד אז הורגל במוזיקה חסידית שמבוססת על המקורות, היה זקוק לזמן מה כדי לעכל אותו. "אני בעצם לא שונה כל כך ממה שהייתי אז", הוא אומר. "בסופו של דבר, אני יוצר רוקנרול ומה שמעסיק לי את המחשבה ואת הלב, זה מה שנכנס לי לשירים. מה ששונה זה שפעם הייתי מנבל את הפה חופשי על סקס, על סמים ועל כל הדברים האלה, והיום, מן הסתם, אני כבר לא עושה את זה".
אני מניח שמדי פעם מבקשים ממך בהופעות לבצע משהו ישן שלך.
"קשה לי עם זה, אבל לפעמים אני עושה. מעבר לזה שאני כבר לא מתורגל בשירים האלה, אני גם לא רוצה לפגוע בקהל הדתי ולהכניס לו דברים לא ראויים. החרדים רגילים, מקטנותם, לדבר בשפה נקייה. הם לא רגילים לדבר כמונו, עם'מאדר פאקר' וכל זה. האמת שאני מאוד מתלבט מה לעשות עם החומרים האלה, ששוכבים אצלי בבית".
יש לך עדיין גם אדנית אדומה בבית?
"לא, לא, איפה. גם אז לא הייתה לי. כשאתה עושה תשובה, אתה מגיע למסקנה שסמים, יש בהם משהו שמביא מידע מחוץ לשכל הרגיל. מה שנקרא, למשוך אור מלמעלה למטה. זה בעצם כמו לגנוב. זו לא שיטה שכדאי להשתמש בה כדי להשיג אור אלוקי, כי אתה הרי לא קונה את האור הזה ובסופו של דבר אתה נהרס. אנחנו, הברסלבים, בדרך כלל אומרים עלינו שאנחנו מסטולים, אבל אחרי שנה שנתיים בתשובה אתה יורד מהקטע הזה, כי זו לא התכלית. גם רבי נחמן לא רוצה את זה, אגב. אומרים שהוא קילל את הגראס באומן. אתה יודע, יש שם גראס עם טעם של גראס והכול אותו דבר, אבל מה - אין סטלה. זה לא ייאמן. אתה רואה אנשים ברחוב מבסוטים, השיגו גראס, ואז מנסים ולא קורה כלום".
אלבום טוב, "התבוננות". הוא מורכב מטק סטים חכמים, מהמנוני רוק סוחפים וגם, כהרגלו של רן הברסלב, מהבלחות אלגנטיות של הומור דק ("צב"). כמעט לא ניתן ליפול פה על תיאורים טרחניים של מסעות אמונה אישיים, כדוגמת אלה שאופייניים לחלק גדול מאמני הז'אנר. רן, שידוע גם בהיותו איש ימין קיצוני למדי, הוא אמן לא חופר. הוא זורם.
בתקופת ההתנתקות, למשל, הוא זרם בעיקר עם הכתומים, ואף הופיע בגוש קטיף עם אריאל זילבר. "מאז ההתנתקות ועד שקרה לאריק שרון מה שקרה לו, הייתי קם בבוקר ובודק אם הוא עדיין חי. אחרי הכול, מה שהוא עשה שם זו חוצפה שאין כדוגמתה. הוא הלך נגד השם כדי להיחלץ מההאשמות שלו. באיזשהו שלב שאלתי את השם 'תגיד, מה עושים איתו?', והשם שאל אותי 'אתה רוצה שאני אעלים אותו?'. לא הייתי מוכן ללחוץ על הכפתור בעצמי כי זה הבהיל אותי, אז אמרתי 'טוב, השם, תעשה מה שאתה רוצה'".
השם אכן עשה את מה שעשה, אבל בעניין אחר הדברים לא ממש הסתדרו לרן כפי שציפה: מרבית התל אביבים שסביבו נותרו חילונים, בניגוד למה שניבא לפני כעשור. "התכונתי שהם יחזרו בתשובה כמוני", הוא מתקן. "כלומר, בדרך שאני חושב שצריך לחזור בתשובה. שלא ייכנסו לראש מעפן. שיישארו מגניבים. שיביאו את עצמם לתשובה. לא שהתשובה תבוא אליהם. זה מאוד חשוב. הבעיה היא שאנשים שחוזרים בתשובה תמיד עוזבים את תל אביב. מלא חברים שלי - בעצם, כמעט כולם, חוץ מג'וני שועלי, שהוא חוזר לייט - עזבו את תל אביב ומיד והלכו לגור באזורים קדושים. אם הם היו נשארים כאן, אז החזון שלי אולי היה מתקיים".
אתה , בכל אופן, נשארת בתל אביב, ועוד בשדרות רוטשילד. איך אתה מתמודד עם הפיתויים שמסתובבים לך פה מול העיניים כל הזמן?
"למזלי, אני לא רואה כל כך טוב, ואני לא מרכיב משקפיים בכוונה. זה מאוד עוזר לי כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
