בסייעתא דפסיכולוג
מסעו של שלום אוסלנדר הרחק ממוסרות הדת כולל אמנם כמה פאנצ'ים לא רעים, אבל בעיקר מעורר את החשק להפנות אותו לטיפול נפשי
עטיפת הספר ''מחבואים עם אלוהים''
ב"מחבואים עם אלוהים" הוא מתאר יחסים אובססיביים עם היושב במרומים, לפחות מהצד שלו, בעוד האל עצמו לא מביע התעניינות מיוחדת, מלבד צבר איסורים, איומים והפחדות שמכתיבים את הפרעת האישיות של אוסלנדר גם הרבה אחרי שהפסיק להפריד בין חלב ובשר.
שלום הקטן חי בקהילה אורתודוקסית אמריקנית. הוא לומד אצל רבנים שמכריחים אותו לזכור בעל פה מה מברכים על כל אחד מהפריטים במקרר, אתגר לא פשוט כשזה נוגע למרק פטריות עם גריסים למשל, ובעיקר שוטפים את מוחו בתיאורי בלהות על העונשים הצפויים למי שנוגע בעצמו. חוויה מכוננת, מתברר, בדרך של בנים דתיים אל מחוז הכיסופים של החילוניות. בינתיים, עד שאלוהים יפשיר קצת, אוסלנדר מסליק חטיפי חזיר מעושן, מדליק ומכבה את האור בשבת ומגניב סידור לשירותים.
לפרקים זה מצחיק, לפרקים מתאמץ. יותר מאשר יש כאן תיאור אותנטי של התבגרות בצל הקודקס הדתי-הלכתי, יש פה סיפור על משפחה לא מתפקדת, שאין בה עודף השקעה ברווחתם הנפשית והרגשית של בניה. לא מתפלספים מסביב לשולחן שבת על פרשת השבוע-מקללים והולכים מכות. לא מתלבטים עם הילד באיזו ישיבה תורנית ללמוד-פשוט נרשמים לגימנסיה המקומית. הדלות הרוחנית שולטת בכול. ביחסים הרגשיים, האינטלקטואליים והנפשיים בבית, ומן הסתם גם בריטואלים הדתיים.
אפשר למצוא כמה וכמה מאמינים אורתודוקסים שיזדהו עם המצוקות התיאולוגיות של אוסלנדר הילד. האכזבה מגיעה כשהן לא משנות צורה, נפח או מצב צבירה גם כשהוא מגיע לבגרות ועצמאות. היחס החד-ממדי כלפי היהדות עומד בעינו. חשבונאות כפייתית ובלתי נגמרת שאין בה שום רווחה ותגמול נפשי. דבר שסותר את עצם מהותה של אמונה. כל אמונה. במובן הזה, כל עוד אוסלנדר מפחד ומתחזק את הפחד-הוא רחוק מלהיות כופר. הוא דתל"ש. דתי לשעבר. במונח הישראלי החדש הזה סימנה השפה במדויק תופעה חברתית של השנים האחרונות. אנשים שהם מגזר שלישי. כבר לא דתיים, אבל לעולם לא יהיו חילוניים. מי שהמרחק שלהם מהמרכז הדתי מגדיר אותם חברתית, ובעיקר מנטלית ופסיכולוגית.
הכתיבה על זה יכולה להיות חוויה מרתקת עבור הקורא. מה יותר מעניין ועמוק מאשר מסע רוחני, פילוסופי ופסיכולוגי שאדם עובר מחיים של ציות כפוי לאל ועד בניית מערכת ערכים אגו טריפית, ייחודית? במקרה של אוסלנדר, שתפיסת עולמו לא השתכללה או התרחבה עם השנים ועם חציית הקווים אל העבר האחר, מתקבל מופע ספרותי די וולגרי, שמעבר לפאנ'צים וודי אלניים ונירוטיות יהודית אמריקנית, לא ממש פותח אפיקים חדשים במחשבה, ולא מטיל את הקורא להרהורים פילוסופיים על חייו שלו.
כמה מזוכיזם יכול קורא לשאת מצד סופר שמשווע לאמפתיה? באיזשהו שלב הקריאה נעשית מאוסה קצת, מנדנדת. וגם לא אמינה: הרי הקושי בלהסיר את מוסרות הדת, הוא בתגמולים שהדת מציעה. נחמה, קהילתיות, שייכות-אוסלנדר לא חש את כל אלה, והוא גם חסר את ההשכלה שיש ביהדות, כך שאי אפשר להבין מה בעצם הוא חושש לאבד כשהוא נאחז בדיאלוג עם האל. כל הדבר הזה מאשש את ההרגשה שיותר ממה שאוסלנדר זקוק להפקרות משחררת, הוא זקוק לפסיכולוג טוב. וזה, דבר שמשותף לרבים מאיתנו. דתיים או חילונים מבטן.
מחבואים עם אלוהים שלום אוסלנדר מאנגלית: ארז אשרוב כנרת זמורה-ביתן, 255 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
