ההקפאה כדיוקנה של החלטורה הישראלית
בקרוב יאלץ רה"מ להתחיל להיות מנהיג: לא לתמרן, לא לחפש את נקודת האמצע. בינתיים הוא משלם מחיר מופקע ויוצא בידיים ריקות
הטרקטור. סתם ככה, באמצע היום.
זה קרה בתקוע, באתר בנייה חוקי, כזה שעומד בתנאי ההקפאה החמורה בשטחים (היסודות כבר נוצקו.) ובכל זאת, לקחו. אדלשטיין פצח בסדרת טלפונים ובירורים, עד ראש הממשלה הגיע. כולל. הבטיחו לו שיחזירו לעבדאללה את הטרקטור.
"הם הודו בטעות," אמר אתמול אדלשטיין, "ואני מקווה שיתקנו אותה, ובכלל, את צווי ההקפאה אפשר היה גם לשלוח בפקס. בשביל מה עשו את כל ההצגה הזאת, עם טורים של שוטרים שפורצים ליישובים וראשי יישובים שחוסמים בגופם את הכניסות, אני לא יודע. אני חושב שמי שצריך להבין, הבין שהלך יותר מדי רחוק. אנשים מתבלבלים וחושבים שביבי הולך להתנתקות שנייה. ככה, לפחות, זה נראה בשטח."
איך הגלגל מסתובב. פעם, אנחנו היינו מתקשרים לחברים פלסטינים, כדי שיחזירו את הטרקטור, או המכונית שנעלמה בלילה בכיוון קלקיליה. עכשיו, הם מתקשרים. ולא רק פלסטינים. באריאל זה קרה במרכז העיר, ביום שני בצהריים, לעיני כל. הגיעו המון שוטרים, חמושים במוביל טנקים, העמיסו עליו ברעש גדול מכונת קידוח סלע עצומה שעסקה בעבודות תשתית לשכונה חדשה, ונעלמו. "מאז," אומר רון נחמן, "כל היישוב בחרדה. אנחנו עיר בישראל. הם באים באמצע היום ועושים דבר כזה, כאילו אנחנו עבריינים."
את השכונה הזו, באריאל, קיבל רון נחמן במתנה מאהוד אולמרט אחרי אנאפוליס. 48" יחידות דיור," אומר נחמן, "למפוני נצרים. רוב השכונה כבר בנויה. מדובר בארבע יחידות דיור אחרונות, אבל כיוון שעוד לא יצקו לדירות האלה יסודות, זה נכנס לתחום ההקפאה ובום, אין מנוף, אין מכונות, לקחו הכל והלכו." נחמן רותח. "קבלן לא בונה שכונה בבת אחת. זה שלבים. אז ארבע דירות אחרונות נותרו לשלב האחרון, ופתאום זה נעצר. אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כבר הודה שזו הייתה טעות." טועים.
נחמן לא מודה בזה, אבל הוא מתחיל להתגעגע לאהוד אולמרט. "הוא אישר לי את השכונה הזו וישבתי איתו ואמרתי לו, אהוד, תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה כאן, מה זה אריאל," והוא ענה לי "תסתכל לי אתה בעיניים, רון, ואני אומר לך, אריאל זה ישראל." "יופי," אמר נחמן, "אז תיישם את זה בשטח."
אולמרט, כמו אולמרט, מכר לנחמן את השכונה הזו פעמיים, פעם אחת לפני אנאפוליס ופעם אחת אחרי, ואחר כך בא זאב בוים והצליח לאשר עוד 50 יחידות דיור, וזהו. חוץ מזה, גם אריאל תקועה. הכל תקוע, קפוא, תלוי באוויר.
שמונה חודשים מתכננת ממשלת ישראל את ההקפאה הזו. אין סוף דיונים. השישייה גדלה בינתיים לשביעייה, חבריה יושבים אל תוך הלילה, מולכו והרצוג באים ונוסעים וחוזרים ושבים, מיטשל מאיים, הממשל רוטן, המגעים נמשכים, ובכל הזמן הזה אף גאון בממשלה או במשרד הביטחון לא
מני מזוז היה הראשון שהעלה את הסוגיה בישיבת הקבינט שאישרה את ההקפאה, ואחריה הבינו כמה הוא צודק. במינהל האזרחי יש פקחים ספורים, שלא מסוגלים לבצע את העבודה. מה עושים? איך לא חשבנו על זה קודם? צריך לקוות שעל האופציה הצבאית בנושא האיראני חושבים יותר. ולכן, ביום 29 בנובמבר, יומיים אחרי ההקפאה, שיגר אחד, אלוף משנה אלכס רוזנצווייג ממשרדו של מתאם הפעולות בשטחים, מכתב דחוף למנכ"לים של משרד הפנים, החקלאות ואיכות הסביבה.
הנדון, כתב אל"מ אלכס, "תגבור המינהל האזרחי בפקחים לצורך מימוש החלטת הממשלה בדבר הקפאת הבנייה באיו"ש." לפי המכתב, נדרשת עזרה דחופה של משרדי הממשלה למינהל האזרחי. צריך עשרות פקחים, שיעברו הכשרה בת שבוע ימים ו"יתגברו את מערך האכיפה למהלך השבועות הקרובים." המכתב מזמן את המנכ"לים לישיבה דחופה שתיערך למחרת היום, ב-30 בנובמבר.
"במהלך הדיון נבקשכם לפרט כמה פקחים תוכלו להעמיד לרשותנו, לאיזה פרק זמן ומהם האמצעים העומדים לרשותם(בדגש ג'יפים)." ככה, בדיוק, נראית חלטורה ישראלית. נרים טלפון לחבר'ה במשרד הפנים ונמשוך מהם כמה פקחים. ואם אפשר, אז גם קצת ג'יפים, שיהיה כיף. ברור שפקחים המינהל האזרחי לא ראה מהמכתב הזה. גם לא ג'יפים. טוב שכך.
עכשיו כל התיק נופל על אלוף איתן דנגוט, ומה הפלא שאין לאף אחד הסברים. את ההקפאה הזו מנסים לאכוף בעיקר באמצעות מסרונים. הנה, גרשון מסיקה, ראש מועצה אזורית שומרון, מאלה שקרעו את צווי ההקפאה, קיבל לאחר מכן מסרים לפיהם "אם כך, לא נאשר לך גם מבני ציבור."
המשנה לראש הממשלה משה )בוגי( יעלון נפגש עם המתיישבים ביום שלישי בערב ושמע את הסיפורים. מיד התקשר וביקש פגישה דחופה עם נתניהו. ברביעי בצהריים בא יעלון לנתניהו ושפך עליו את המהומה. בעל פה, וגם בכתב. "לא לזה התכוונתי כשהצבעתי בעד," אמר יעלון לביבי. נתניהו הבטיח לתקן. רצה הגורל וחצי שעה אחר כך הייתה מיועדת לנתניהו פגישה עם שר הביטחון ברק. פגישה שנקבעה מראש.
יעלון ידע שהפגישה של ברק עם ביבי תואמה מראש, אבל סיפר לעיתונאים שחיכו לו בחוץ שביבי מזעיק את ברק ל"בירור." הגיע ברק, הבין שהוא זומן בבהילות ל"הבהרה," שמע שאומרים שהוא מבצע את ההקפאה הזו כש"קצף על שפתיו," ושרבב שפתיים. הנה, אמר, תראו, אין קצף. אגב ברק, לפני שבועיים, בישיבת הממשלה, דובר על מינוי היועץ המשפטי, השר מיכאל איתן אמר משהו על "הרשעים והשוטים."
אהוד ברק התעורר, דחף מרפק לשר האוצר היושב לידו, ואמר בקול רם, "יובל, מדברים עלינו. אני, מבחינתי, הרשעים." שטייניץ, שגם הוא לא פראייר, התעשת: "לא, אתה גם השוטים." נחזור לבוגי. יש כאלה שמרימים גבה מול התנהלותו של יעלון. אחד משרי הליכוד אמר השבוע ש"מעניין מה קרה לבוגי. מאיפה הזיגזג הזה. רק לפני כמה שבועות ראינו אותו עומד ליד הפייגלינים ומסביר שהחבר'ה משלום עכשיו הם וירוס. פתאום הוא מצביע בעד הקפאה שהיא חלומם הרטוב של הווירוסים האלה. יכול להיות שבוגי פשוט נדבק בווירוס הזה."?
יעלון, שכנראה מודע לעניין, מיהר לתקן. אץ-רץ אצל נתניהו, שיגר מסרים לברק והלך לתקשורת. יעלון נתן השבוע ראיון ל"מקור ראשון." אפשר להגיד שהוא, בעצם, קרע את המסכה מעל פניו של נתניהו. "איש בקבינט לא תומך בעקרון שתי המדינות," אמר יעלון, והסביר שהכל זה בעצם כאילו. יש לנו אינטרסים מול האמריקאים, בעיקר בכל הקשור לאיראן, ולכן צריך לזרוק את הפיתיון הזה לממשל הרעב.
לא הצבעתי, אומר יעלון, כדי להביא את הפלסטינים למשא ומתן, אלא כדי "להפוך דף ולהימנע מעימות עם הממשל האמריקאי, אך גם לא להתקפל." זאת אומרת שהיבבות קורעות הלב של נתניהו בניסיונו לשדל את אבו מאזן לגשת לשולחן המשא ומתן, הן הצגה אחת גדולה. האומנם?
בסביבת נתניהו מכחישים. בוגי, בגין ואיווט חושבים שלא יהיה שלום עם הפלסטינים ואין על מה לדבר, אומר אחד מאנשיו של ראש הממשלה, ויכול להיות שגם אלי ישי חושב ככה. אבל זה לא אומר שביבי איתם. אני אומר לך, אמר האומר, ביבי לא שם. בכל פגישה מדינית שלו, הוא מנמיך את הקול ואומר לבן השיח אותו משפט: אני רציני. אני מוכן ללכת לפשרה. תנסו אותי. נסו ותראו.
על איזה פשרה הוא מדבר? לא ברור. בטוח שלא על ירושלים. בנושא הזה, אומרים אנשיו של נתניהו, הוא לא ממצמץ. ירושלים לא על השולחן. כן, הם מודעים לבעיה. יודעים שברגע שאין ירושלים, אין משא ומתן. נון-סטארטר. אין על מה לדבר. ולכן, בוגי ובני ואיווט ואלי צודקים.
עכשיו, השטח רותח. גם ביו"ש, אבל גם בליכוד. חיבור מעניין. משה כחלון, יו"ר המרכז, הודיע על תאריך: 29 בדצמבר. רשמו לפניכם. נתניהו יביע שם התנגדות לכיח נוס מיידי של הוועידה (כפי שהחוקה דורשת). הצעת ראש הממשלה במרכז תהיה לדחות את הוועידה ב-20 חודש לפחות. השאלה היא מה יחשבו החברים. עד כמה תתעצם ההתנגדות.
התסיסה קיימת. ראשי היישובים ביש"ע הבינו את מאזן הכוחות. נפל להם האסימון. כמו הפייגלינים, גם הם ילכו עכשיו על התפקדות מאסיבית. הם יודעים שלהשפיע על הליכוד כבר אי אפשר רק דרך המרכז, אלא באמצעות הפריימריז. הם יפקדו את כל תושבי יש"ע. במלחמה, כמו במלחמה. נראה עכשיו את הח"כים. איך יעמדו בפניהם.
מירי רגב, כמו תמיד, זיהתה את זה ראשונה. בסוף השבוע הושלם ניסוחה של הצעת חוק שהיא יוזמת, כנראה בשיתוף עתניאל שנלר מקדימה (ותושב מעלה מכמש), שתוציא את גושי ההתיישבות הגדולים מההקפאה. או, במילים אחרות, תמשוך את השטיח מתחת לרגליו של נתניהו.
הצעת החוק הזה לא תעבור, כנראה, אבל תזכה לתמיכה משמעותית. רבים בקדימה, גם בליכוד, יצטרכו להחליט איפה הם. לנו, או לצרינו. זה לא יהיה פשוט. בין חברי הכנסת ושרי הליכוד לבין פעילי השטח נפערת תהום. ההתמרמרות רבה. החיבור עם מחאת המתיישבים יכול להיות פצצת זמן תחת רגליו של נתניהו.
ראשי היישובים ביש"ע עוברים בכנסת מח"כ לח"כ, מבהירים את עמדתם, מנופפים בכוחם. יש להם מתפקדים, בקרוב יהיו הרבה יותר. מירי רגב, אגב, מתכוונת להתמודד על תפקיד יו"ר המזכירות (מול ישראל כץ וגלעד ארדן). יכול להיות מעניין. נתניהו יכול לשאוב ניסיון מהכישלון של שרון במשאל המתפקדים טרם ההתנתקות. אז, נרדם שרון בשמירה והיה משוכנע שהמתפקדים מאחוריו. התברר לו שהם מאחוריו, עם סכין.
עכשיו, זה יכול לקרות לנתניהו. האיש שרק לפני כמה שנים התמודד מול שרון בפני אותו מרכז סביב השאלה "מדינה פלסטינית, כן או לא." שרון אמר כן, ביבי לא. חלפו כמה שנים. דברים שרואים מכאן, לא רואים משם, יגיד נתניהו. חבל שהמשנה שלו, יעלון, באותו ראיון למקור ראשון, אומר ההפך: "דברים שרואים מכאן, רואים גם משם."
בסיכום השבוע, אפשר לראות שנתניהו, שוב, אכל את כל הדגים הסרוחים וגורש מהעיר. במילים של מישהו שמכיר אותו מצוין: הוא שוב שילם את המחיר המופקע, אחרי שרב עם כל המוכרים, ספג בוז מכל הקונים, נדחף בתור, שילם ביוקר, ובסוף יצא בלי הסחורה. יש הקפאה מאסיבית, כמותה לא הייתה. אין מו"מ. מעמד ישראל בעולם לא השתפר. אין כמעט תגובות חיוביות. אבו מאזן ממשיך להתבצר. האמריקאים לא מאושרים. התגובה האירופית קשה: הצהרה צפויה שירושלים היא גם בירת המדינה הפלסטינית.
אצל שרון, עם ההתנתקות האסונית, לפחות קיבלנו כמה שנות חסד. אצל אולמרט, שרק דיבר על שלום, עשינו שתי מלחמות ובנינו 10,000 יחידות דיור בשטחים. ואצלו? באמת, מה יהיה אצלו? בפעם הראשונה מאז שנכנס לתפקידו, מוצא נתניהו את עצמו בעימותים. עד עכשיו, השתדל להיות בסדר עם כולם. עכשיו נקלע לצרה. עימות עם האמריקאים, עימות צפוי מול ברק, עימות מול הימין, מול המתנחלים, מול שרים, מול ח"כים.
מישהו בדק השבוע ומצא שבמעלה אדומים קיבל הליכוד אחוז תמיכה מדהים בבחירות. והנה, אלה האנשים שעכשיו נדפקים. נתניהו ממשיך לתמרן, אבל ככל שהזמן עובר, הסיפור מסתבך. ההקפאה הזו מתגלה כהרבה יותר קשה ומסובכת וגם מסוכנת ממה שצפה. רוב אנשיו, בשיחות סגורות, מודים בזה. "לא ידענו, לא צפינו, לא תיארנו לעצמנו, לא פיללנו".
אם יחליט ימינה, יצטרך להיפרד, בצער, מהקונצנזוס. אם יחליט שמאלה, יצטרך להתעמת מול קהלו, מול תומכיו, מול עצמו ובשרו. "לאחד את העם" אינה מטרה. ראש ממשלה צריך אג'נדה. צריך תוכנית פעולה. הוא ממשיך להרהר ולהתלבט בין מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ובין "פעימה" משמעותית נוספת בשטחים (כפי שפורסם כאן), שבמסגרתה יקבל אבו מאזן (או יורשיו) עוד שטח. או, ללכת על האופציה השלישית: לא לעשות כלום. גם זו אפשרות, ובינתיים נתניהו בוחר בה. בקרוב יצטרך לפצות את המתנחלים, אחר כך גם לצאת אליהם. ומתישהו, להגדיר את עצמו.
לפני כמה ימים התקשרה התחקירנית שמועסקת בהפקת סרט על אהוד אולמרט למטה המאבק למען גלעד שליט לבקש תמונה. במאית הסרט, ואנסה לאפא, כבר הקרינה אותו בישראל (לאחר מסע תלאות לא קטן.( עכשיו היא מכינה גרסה בינלאומית משודרגת, להקרנה בחו"ל. מדובר בסרט אוהד באופן כללי לאולמרט ונעשה בשיתוף פעולה מלא איתו. התחקירנית דיברה עם אלה, אחת הפעילות במטה, וסיפרה לה שתמונת הסטילס של גלעד שליט, בה נעשה שימוש בסרט, אינה טובה, והיה נחמד אילו היו שולחים תמונה אחרת, איכותית יותר.
אלה שמעה שמדובר בסרט אוהד על אולמרט והתפוצצה על התחקירנית: מה פתאום, לא תקבלו, מי זה אולמרט, היו לו קווים אדומים בעניין שליט? אז גם לנו יש. התחקירנית ביקשה מאלה שתקדיש עוד מחשבה. היא סירבה. היא סיפרה לואנסה, הבמאית, שהתקשרה לאלה פעם נוספת. הייתה אי הבנה, אמרה ואנסה, אבל אלה התעקשה: לא הייתה שום אי הבנה. אנחנו לא נשתף עם פעולה עם שום דבר שקשור לאולמרט, אמרה, את לא מקבלת שום תמונה, אם היו לו קווים אדומים, גם לנו יש. היו, לדברי הבמאית, גם מילים בוטות יותר.
אתמול הרמתי גם אני טלפון לאלה. בהגינותה, אישרה את רוב הפרטים. הדגישה שמדובר בעמדה אישית שלה. לא של המטה. אין מדיניות של החרמת אולמרט. מה שאושר גם על ידי דוברים רשמיים יותר מטעם מטה שליט. ובכל זאת, הדברים נאמרו מהלב, והם אמיתיים. כן, אולמרט גרם נזק, לא רצה להחזיר את הילד הביתה, ואולמרט ואולמרט.
מילים רבות כבר הושחתו על הוויכוח הזה. מדובר בסיפור קורע באמת. מצד שני, צריך לשמור על פרופורציות, וגם על הלגיטימיות של כל הצדדים. זה שאהוד אולמרט החליט שהוא לא מוכן לשלם את המחיר הנדרש על חייל שבוי, לא הופך אותו למישהו לא לגיטימי. מדובר בעמדה לגיטימית לגמרי ולא, לא רק פעילי ימין הזויים אוחזים בה. גם אנשים אחרים, מכל גוני הקשת הפוליטית. חלק מהם, בעיקר פוליטיקאים, מפחדים להביע אותה.
אולמרט עצמו, בעסקה הקודמת, של רגב-גולדווסר, חשב אותו דבר, אבל השתפן. לא יכול היה לעמוד, בסופו של דבר, בפני שוועת המשפחות. הוא שילם את המחיר. בפעם השנייה, כבר לא הסכים. מצפונו ייסר אותו. זה לא הופך אותו לשטן, או למישהו רע.
יש לו מספיק צרות גם בלי זה. שני הצדדים בוויכוח הזה צריכים להבין שהאמת אינה אבסולוטית ואין כאן שחור ולבן. יש כאן הרבה אפור, וגם לא מעט אדום-דם. לפחות מבחינתי, מדינת ישראל חייבת לאהוד אולמרט תודה על שניסה לשנות את הכיוון ולהפסיק את מחול הדמים הזה. עכשיו תורו של נתניהו. הוא, כנראה, יקבל תמונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם