חלום בלהות בוועידת האקלים
בקופנהגן הבנתי שחופש אמיתי–מקיים הוא לקחת אחריות על החיים שלי, כך שלא יפגעו באפשרות לחיים בכבוד של משהו אחר, על כדור הארץ היחיד של כולנו
בחלום אני בשבועות האחרונים של השל"ת לפני השחרור משרות סדיר. המקום קיבוץ פלך ו"המגרש" שדה הבור ליד בית הילדות ברעננה, (מתחלפים ומתמזגים כפי שאפשר רק בחלום) מגיע המש"ק (מפקד שאינו קצין) והוא מדבר על עניינים שוטפים ורגילים.
בחלום אני מתעורר, ופתאום אני תופס שצריך כבר להתארגן לשחרור. נותרו עוד שבועיים וקצת וצריך עוד להזדכות (יום) בבקו"ם, וחופשת שחרור קצרה. המש"ק מנסה לשכנע בדרכו הנעימה שאפשר לעבוד עד היום האחרון ופשוט נשוחח בבקום על "אזרחות". אני מתקומם: "מה פתאום מגיע לנו חופשת שחרור בכל זאת זה החיים שלנו וכמעט ארבע שנות שרות, או לפחות שיתנו לנו ימי חופש כדין כמו בכל מקום עבודה, ובכלל כבר יש כוח להתעסק עם השטויות של הנח"ל והקיבוץ. המשחק נגמר אנחנו משתחררים".
חלום זה לא היה קשה לשכנע אותו ואת בני הגרעין (החברים) לצאת להשתחרר מכבלי הבלי המערכת ההיא. החברים אומרים "כל הכבוד איפה היית כל השרות, רק עכשיו אתה מתעורר אף פעם לא ממש לקחת אחריות, התנתקת", אמרתי "נכון עד עכשיו לא היה שום טעם זה לא היה בידנו, עכשיו הגיע הזמן אנו יכולים באמת לשנות ולדאוג לעצמנו אנו משתחררים מכבלי הבלי השרות הזה".
אבל אז החלום הסתיים - פשוט באותו רגע התעוררתי עם ההבנה: וואלה אני בן ארבעים, ועדיין לא השתחררתי מכבלי הבלי הקפיטליזם. ובכל זאת, עוד שעתיים אני מצטרף לפעילות מחאה של תנועת נוער אידיאליסטית - "נוער ידידי כדור הארץ". אנו נפגשים מול מרכז הוועידה לגלח את ראשינו יחד במחאה על בושת כשלון הוועידה.
ואני ששלושה ימים הסתובבתי כסהרורי בוועידת הכישלון הגדול של המאה, מצאתי את היוזמה הנסערת והתמימה שלהם מושכת וכנה יותר מכל הדוגמאות והכוונות הטובות והאחראיות של אלפי חברי ארגונים המציעים ומוכיחים בפועל שיש דרכים לקיימות.
אני מצליח לשכנע בקלות את צור אקולנוע להצטרף - נשמה תמימה וחמה - חיזק אותי בסמס מעודדים בשעות הרבות בתור בכפור המקפיא למרכז הוועידה. בהתחלה עדיין לא מתחברים לגמרי לעצם המעשה. למה לגלח את ראשנו, זה אות קין? אני חושב על נזירים בודהיסטים ואחרים שרואים בגילוח ראש הטהרות ולא בושה. גם עבורי זה יותר אקט הטהרות, ניקוי עצמי מהבלי העולם השבע, הבזבזני והמכלה כל חלקה טבעית ואמיתית. אקט כניסה לחיים טהורים יותר. כן גם לי יש חטאים לעולם. אולי בעקבות הוועידה, אני אוותר על תאוות הבשר האנושית שהובילה לתעשייה אכזרית ושגורמת לכמעט חמישית מפליטת גזי החממה בעולם (יותר מתחבורה) ובהזדמנות זאת גם אשתחרר ואטהר מחלקי בשחיטה הגדולה, ותעשייה דוחה.
אני נזכר עכשוו בגילוח ראש האחרון שלי: לפני 20 שנה ערב לפני הגיוס עם כל בני הגרעין לגילוח משותף על רחבת במת החדר אוכל בקיבוץ המארח של השל"ת המוקדם. מה השתנה? האם מאז "השחרור" חייתי ללא חשבון ואחריות, האם אני שוב מתגייס לתנועה תמימה עם עקרונות מחייבים?
כן, בקופנהגן הבנתי שחופש אמיתי – מקיים הוא לקחת אחריות על החיים שלי, כך שלא יפגעו באפשרות לחיים בכבוד של משהו אחר, על כדור הארץ היחיד של כולנו.
אני רוצה לקרוא את המכתב למשפחתי על קברו של סבא רפאל: מחלוצי תנועת גורדניה, מודל ראוי להערצה לשליח ציבור מסור, עניו וכנה, שהיה חייל בתנועה ששינתה את ההיסטוריה של עם, אבל לא שכח את האדם. למענו למען נינו, ילדי, אנו חייבים למצוא את הדרכים לקיימות.
יובל ארבל הוא סמנכ"ל ידידי כדור הארץ מזה"ת וחבר במשלחת הארגונים "דרכים לקיימות".
נא להמתין לטעינת התגובות
