20 שנים לבי"ס מעלה: זה לא אותו הבית
לאלישיב רייכנר יש מה להגיד על הסרטים החדשים של "מעלה", בית הספר הדתי לקולנוע, החוגג בימים אלו 20 שנים להקמתו
אחרי שנגעו בסוגיות רגישות כמו גירושין, הומוסקסואליות וניצול מיני, מכניסים בוגרי מעלה החדשים את המצלמה גם למקווה ועוסקים בסוגיות של טוהרת המשפחה ושמירת הברית. אבל לא נחטא בהכללות.
לצד העיסוק - שוודאי יעורר פולמוס - בנושאים הנפיצים, נוגעים הסרטים החדשים בנושאים נוספים כמו התפוררות הקיבוץ, המתח העדתי, חרדת המלחמה, והמתח בין מסורת לחידוש בעולם הדתי. ולא נשכח - יש גם סרט 'חילוני' אחד – 'אבא ציפור', הסרט היחידי שבו הגיבורים אינם חובשי כיפה והקונפליקט אינו קשור ישירות לעולם הדתי או לחברה הדתית לאומית.
סרט ששבה את לבי במיוחד הוא הסרט העלילתי '71 מטר מרובע' (בית) של אלירן מלכא. חזי סימנטוב, גיבור הסרט, הולך לפנות חפצים מבית הוריו הנטוש בעכו, יום לפני שהדחפורים מגיעים להרוס אותו. במהלך פינוי הבית הוא נזכר במתחים שחווה בילדותו ובבגרותו ביחסיו עם הוריו. הסרט מעמיד זו מול זו את המסורת המזרחית העממית עליה גדל גיבור הסרט בילדותו מול התרבות השכלתנית והביקורתית אליה הוא נכנס בבגרותו וביתר שאת עם נישואיו לכלה אשכנזית מבית בורגני.
חזי שלמד באוניברסיטה מתבייש באביו הרפד ובאמונתו הפרימיטיבית. כשאביו מספר לו בהתרגשות ששעה אחת של אמירת תהלים שווה לקיום עשרות אלפי מצוות, הוא פוסק שזה שטויות ו"גם הרמב"ם אומר את זה". ברגעי השיא של הסרט חזי נזכר בסעודת שבת שהתקיימה בבית ארוסתו ימים ספורים לפני החתונה. לפני הסעודה חזי מבקש מאביו לבוא בזמן עם חולצה לבנה שתשתלב בבית המארחים. רגע לפני בואו של האב, שמואל אבי הכלה, מספיק לעדכן את חזי שבחתונה יהיו ברכונים רק בנוסח אשכנזי, "כי רוב המוזמנים משתמשים בנוסח הרגיל". בזמן הסעודה מתפתח דיון בין האב
חזי מנסה להשתיק את אביו שמתגלה כמי שלא ממש בקיא בהלכות מוקצה, ולהסיט את הנושא לענייני החתונה, אבל האב מתעקש והסיטואציה נגמרת רע מאוד. רק אחרי שחזי תופס מרחק פיזי ומנטאלי מבית הוריו הוא מתחיל להתגעגע ולנסות לשחזר את העולם שהשאיר מאחור. הסרט של מלכא מבטא היטב את התהליך שחווים רבים מבני עדות המזרח שבצעירותם בוחרים להתנתק ולהתרחק ממסורת הבית בו גדלו, וכשהם מבקשים לחזור אליה בבגרותם, פעמים רבות זה כבר מאוחר מידי.
סרט נוסף שמעמת מסורת מזרחית עם תמורות ומודרנה, הוא הסרט 'לימו עמני' שבמרכזו דפנה, אם חד הורית המגיעה לבית הוריה עם בנה החדש שיגדל ללא אב. אביה של דפנה, איש מבוגר ממוצא פרסי, מתכחש לנכדו בטענה ש'ילד צריך אבא', והמתח בין האב העקשן לבתו גובר ככל שמתקרבת הברית. לא נאמר הרבה בסרט הזה, אבל שפת הגוף של השחקנים ובמיוחד של האב השתקן מדברת המון. המשחק המשכנע, הלוקיישן של הבית ובית הכנסת, והמוזיקה האותנטית עושים את הסרט הקטן הזה לעוצמתי במיוחד.
סרט אחר שעוסק בהתמודדות עם שמירת מסורת אבל מסוג שונה, הוא הסרט 'פרלמנט ארוחת הבוקר' של גולן רייז, הסרט הדוקומנטרי היחידי בבציר הנוכחי של סרטי מעלה. סרטו של רייז מספק הצצה לעולם הולך ונעלם כשהוא מתעד את חבורת ותיקי קיבוץ עין צורים הנפגשת מידי יום לארוחת בוקר בחדר האוכל השומם של הקיבוץ המופרט.
במקביל לחגיגות השישים בקיבוץ ולסגירתה של ישיבת הקיבוץ הדתי, מחליטה המזכירות להפסיק את ארוחת הבוקר של החבורה מסיבות תקציביות. "מי שלא מסתגל לשינויים הוא דינוזאור", פוסק מנהל המטבח השכיר שיזם את המהלך. הסרט מלווה את חברי הפרלמנט לאורך התקופה בה מתקיימים הדיונים על עתיד ארוחת הבוקר שלהם כשברקע נמשכות כל הזמן ההכנות לחגיגות השישים השנויות במחלוקת.
הקיבוצניקים הותיקים מדברים בגילוי לב על תחושותיהם נוכח השינויים שחלו בקיבוץ מאז הקמתו. "הדור הוותיק היה שמח יותר בחלקו", אומר רפי אילן שלא מבין כל כך על מה יש לחגוג. "קודם הורסים את ה'ביחד', הוא אומר, 'ועכשיו רוצים להיות ביחד". אילן חושב שלא לחינם נעדר המושג קיבוץ מכותרת חגיגות השישים. חוגגים למשק ולקהילה כי הקיבוץ נגמר.
יש הרבה רגעים מכמירים בסרט של רייז. עצוב לראות מקימי קיבוץ שנדרשים לתת דין וחשבון על כל רבע עגבנייה שהם מוסיפים לצלחת. עצוב לראות את אחד החברים נכשל במיזם תיירותי חדש ונאלץ להחזיר את הכסף למבקרים בקיבוץ. את מעט האופטימיות בסרט מספק הבמאי עצמו שנטש בעבר את הקיבוץ כמו רבים מהצעירים, ושב אליו בסוף הסרט.
כמו חזי, גיבור הסרט '71 מטר מרובע' וכמו דפנה גיבורת הסרט 'לימו עמני' גם גולן רייז, במאי הסרט התיעודי, מנהל דו שיח מחודש עם עברו. שלושת הסרטים מבטאים את הרצון האנושי המוכר לכולנו לחזור לפעמים לבית בו גדלנו. הבעיה היא שפעמים רבות, זה כבר לא אותו הבית.
המאמר המלא מתפרסם בגיליון החדש של 'נקודה' הרואה אור בימים אלו
נא להמתין לטעינת התגובות
