המצב האידיאלי: לקחת אידיאל בעירבון מוגבל
לאחר שהודה כי הוא חגג בסילבסטר וחטף ביקורת קטלנית, אילון גולדשטיין מודה שהוא לא אדם שמונחה רק על פי האידיאלים שלו
במרחק הזמן הוויכוח הזה נראה ילדותי, אולי מנותק מהמציאות. אבל אי אפשר היה לצפות מילדים שהתחנכו על אידיאליזציה של האידיאולוגיה למשהו אחר. זה מה שידענו להיות - אידיאליסטים. ואידיאליסט אמיתי לא עושה שום דבר סתם. לכל מעשה יש סיבה עקרונית וחשובה שניצבת מעל לחיים. הסיבה הזו נמצאה בחיק הדת, ובישיבה היא פותחה ונמתחה עד שהצליחה לכלול את כל מרחבי החיים, נותנת משמעות רוחנית לכל מעשה בחיי היומיום. אז אכלנו כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וישנו בהפסקת צהריים כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וכששיחקנו כדורסל הרגשנו רע עם זה, ואז נזכרנו שהרב קוק אמר פעם שהתעמלות לבחורי ישיבה זה דבר מבורך, ונרגענו, למרות שלא ידענו בדיוק למה.
אני לא זוכר מתי בדיוק נסדקה אצלי ואצל חבריי התפיסה הזו, ומתי הפסקנו לחפש את האידיאל מאחורי כל דבר שהחלטנו. אצל רובנו, בעיקר אחרי הצבא, נצטברה תחושה שהאידיאלים אינם המציאות כולה. שלעיתים אנחנו כופים אותם על המציאות ומעוותים אותה. שאנחנו נתלים בהם, והם מספקים לנו ביטחון, אך הם אינן אנחנו. הם משהו חיצוני לנו, ולעיתים מספקים לנו תירוץ מעולה להתחמק מעצמנו. ובמקום לומר 'אני חושב' התחלנו לומר 'אני מרגיש', ובדקנו אם הדיבורים שלנו הם דיבורים של אמת או דיבורים סתם. והסתבכנו עם עצמנו. הסתבכנו, אבל עם עצמנו.
למרות זאת, לא נותרנו נטולי אידיאלים. רובנו בחרנו בדרך חיים שאנחנו מאמינים בחשיבותה. אבל בחרנו גם לתת מקום למשהו האחר: לרצון הטבעי שלנו, שאינו קשור בעבותות של רעיונות נשגבים. למשהו פשוט שניזון מתחושות בטן, מרגשות, מאינטואיציה. למשהו הזה אין שם. פעם, בעתניאל, שמעתי תלמיד שקורא לזה 'תנועת החיים'. זוהי תנועה שאין לה הסבר, ואין לה מידה, ואין לה משקל. ודאי שאינה יכולה לעמוד בוויכוחים אידיאולוגיים של התנצחויות והוכחות. אבל היא קיימת ורוחשת, גם אם מנסים לחנוק אותה.
ולמה אני כותב את זה? ובכן, בשבוע שעבר ניטש כאן פולמוס קטן בדבר החגיגות בראש השנה האזרחית. אני כתבתי שחגגתי באותו ערב, והגיבה לי טל רפאל שהיא סולדת מלעשות מכל דבר כזה אידיאולוגיה. זו לא פעם ראשונה שאני מקבל כאלו תגובות כאשר אני כותב על עניינים ומביע דעה שאיננה מתיישבת פיקס עם ההלכה. מיד קופצים וצווחים: "עשה מה שאתה רוצה בביתך, אבל אל תעשה מזה אידיאולוגיה". אני מסכים עם הצווחנים הטרחנים לחלוטין, והנה לכם תגובתי הרשמית: אני לא עושה מזה אידיאולוגיה.
אני לא עושה מזה אידיאולוגיה מפני שאינני אדם שמונחה רק לפי האידיאלים שלו, ולכן כשאני אומר משהו, אני מכיר בזה שאני אומר אותו, קודם כל, מתחושות פנימיות. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שמאמרים אידיאולוגיים יש בהם ניחוח של זיוף, משום שהם מתיימרים לנתק בין הכותב וחייו לבין הדברים שלו. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שדיבור
ולכן אני מצהיר ומבטיח שאשתדל להימנע מדיבור אידיאולוגי שכזה - חיצוני, מתנשא, מנוכּר. ואם עשיתי את זה, אני מבקש את סליחתכם למפרע. ולמאוכזבים מרה על המאמרים שכבר נכתבו: אני יודע לא קיבלתם כאן מאמרים מנומקים בטיעונים הלכתיים ומוסריים. אני לא בטוח שברוב הפעמים הצלחתי לעבור את רף ההוכחות הנדרש בשביל ליצור טיעון לוגי מרשים, או ביססתי את הדעה שלי די הצורך. מצד שני, גם לא ניסיתי. ואם אתם קוראים את הטור הזה פעם אחר פעם, אולי גם אתם מחפשים משהו אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם