אחינו הגדול
הדיון הפוליטי ב"אח הגדול" מייצג היטב את החברה הישראלית: מלחמה בין מחנה הצדקנים שחושבים שאפשר להלחם לעולם ולהמשיך לנצח, לבין מחנה הדחויים
למי שלא יודע, ואם אני בגולה יודע אז לאף אחד אין תירוץ, בית האח הגדול נחלק לשני מחנות ובמוצ"ש האחרון שיחקו המחנות לפני הצופים בבתי הישראלים, ויסמסו הישראלים ויכריעו. "שרה חמותי" האחראית מטעם עצמה על זיכרון השואה והרלוונטיות שלו לבית האח הגדול הלכה הביתה וצמד צמותיה בין רגליה.
לאלה שלא יודעים במה מדובר, הנה תקציר מנקודת מבט פוליטית. הכל התחיל כשאל ותיקי הבית הצטרפו החדשים, ביניהם תומר התמיר והנכלולי ועדנה קנטי אשת מחסום ווטש. עדנה הודיעה שהיא נכנסת כדי לדחוף את האג'נדה שלה נגד הכיבוש, ותומר היה ברור נכנס כדי שכולם, בנים ובנות, יחלו לו על הטוכעס. השילוב בין הרצון של עדנה להכניס מפה עם המחסומים לבית ובין טפטופי הרעל של יאגו הוא תומר, הביאה לחלוקה של הבית לשני מחנות שגדר ההפרדה היא כלום לעומת מה שקם ביניהם.
החלוקה אחרי הכל היא בין מחנה הווינרים ומחנה הלוזרים, כפי שאלה נתפסים בחברה הישראלית. פחות או יותר אשכנזים ותיקים מצליחים מול אחרים מצליחים פחות, השלם לעומת הפגום, הרצוי לעומת הבזוי. סער "התותח" ש"מציל אנשים מהחוק", איילה ה"כוסית", שרה ה"קלפטע", תומר ה"גורג'ס" וארז "וונה בי". שמתאים למחנה הזה כמו היהודים למעצמה קולוניאלית. לעומתם גואל ה"הומו" אלירז ה"טבח", אלין ה"מוכה", עדנה ה"מחסומית" פותנה ה"ערביה" והילה ה"פקידה".
כמו בחיים, מהר מאוד נשכחה העילה למלחמה ועברנו לחזות במלחמה עצמה. לא שזאת הייתה מעניינת מאוד, כמו בחיים עצמם הטיעונים משעממים – אתה אפס, אתה כלום, צרח הסער שראה את החיזבאללה מכזה מרחק, ותקע את הפנים שלו בתוך אלה של יריביו באלימות רצחנית. אני רוצה להביא דברים של ניצולי שואה, צווחה שרה לעומת אשת המחסומים, ואיילה המטופשת אינפפה ערימה של קללות על אלירז, איש הפרולטריון, שטענה את האוויר במתח כזה שרק זיון היה יכול לשחרר. החלוקה של הבית לווינרים, כלומר אלה שהניצחון הוא חזות הכל בשבילם, שחיים בשביל לנצח ואף מאמינים שאפשר לעולם לנצח ובין מחנה הלוזרים הפגומים, העלתה על הדעת מה עשוי לקרות כאן פוליטית במידה שבה האלימות באמת נשארת מחוץ למשחק. או במילים אחרות - אם האמריקאים באמת ישחקו כאן את האח הגדול.
הקהל הישראלי, כך התברר, מעדיף את ברית הלוזרים, מין הכרה מאוחרת שברית הדחויים היא הברית היחידה שאפשרית במקום הזה.
החיבור בין הבת לניצולי שואה שבאמת מרגישה שיש לה איזה זכות על אושוויץ ועל המשמעות של השואה, ובין האלימות של מי שערכי בעיני עצמו וצריך להצדיק את היותו רוצח, היא האסון שלנו. הרי ברור שאם לא היה האח הגדול, כלומר בעולם האמיתי, מחנה הצודקים והווינרים היה פשוט סותם למחנה השני את הפה בכוח ונגמר העניין.
כשאלירז אמר לאח הגדול שהוא מקווה שהמחנה השני לא ינצח, הוא הסביר זאת בכך שזה מחנה של שמחה לאיד. מין מחנה כזה שמאשים את הלוזרים בכך שהם הפסידו ואף בז להם על החולשה שלהם, שהפסדם מוכיח. מחנה כזה שמגרש אנשים ואחר כך מאשים אותם שהם פליטים שלא עושים כלום עם עצמם. ואתם לא תשמחו, שאל האח הגדול. אני לא אגיד ששמחה לא תהיה, אמר האלירז, אבל הם כאלה שאוהבים לנצח, ולנצח, ועוד לנצח, וליווה את המילים בתנועה הזאת של מעיכה בתוך כף היד.
הוא צודק אין מה לומר. אנו מכירים כאלה, לא מעטים, בכל מיני רמות. פוליטית כדאי לראות שישראל מתנהלת כמו המחנה של סער, כאילו שאפשר לעולם לנצח, כאילו שלא קראנו הרודוטוס ולא יודעים שהמסקנה הראשונה של ההיסטוריה היא שהכוח לעולם לא נשאר במקום אחד לאורך זמן. הדיון הפוליטי באח הגדול הוא אם כך הישר ביותר שיש, העתיד תלוי בהכרעה שלנו בין הווינרים (צדקנים) שחושבים שאפשר להלחם לעולם ולהמשיך לנצח, ובין הלוזרים (הדחויים), שמאסו בווינרים ופתוחים לבריתות אחרות.
ישראל יכולה לבחור לנהוג כאילו שאפשר לעולם לנצח, או לנצל את תועפות הכוח כדי לייצר ברית בין האנשים שחיים כאן, שאינה מבוססת על טוהר אתני ואולי אפילו לא על צדק, אלא על החולשה האנושית. על הפגום והדחוי והבזוי, שעל אף היותו כזה מגיע לו לחיות. בעצם להיות יהודי, פעם, היה בדיוק זה.
הכותב מלמד ספרות עברית באוניברסיטת קולומביה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם