קבורת החמור של המחאה
מי שמחפש מנהיגות אצל נתניהו צפוי לנחול אכזבה. עצם הקמת ועדת טרכטנברג היא הוכחה לחוסר הרצון או היכולת שלו לקבל החלטה
מדובר בלא פחות מהונאה שלטונית מכוונת שכל מטרתה היא לרצות את הציבור באמצעות החלפת גרב מלוכלכת אחת בגרב מלוכלכת אחרת במקום הגדרת סדר עדיפויות חדש.
אלא שהצבת סדר עדיפויות חדש, כפי שדרשה המחאה וכפי שזועקת המציאות, מצריכה מנהיגות אמיצה שיודעת לקבל החלטות גם אם אינן מתיישבות לגמרי עם תפיסת עולמה. מי שמחפש תכונות כאלו אצל נתניהו צפוי לנחול אכזבה. עצם הקמת הוועדה היא הוכחה ניצחת לחוסר הרצון או היכולת של נתניהו לקבל החלטה משנה מציאות. כשמנהיג רוצה לקבל החלטות מהסוג הזה הוא לא צריך ועדות, הוא צריך אומץ.
לכן טעותו של מנהיג הסטודנטים איציק שמולי שהעדיף לשתף פעולה עם הוועדה היא טעות גורלית. שמולי היה צריך להבין שוועדה מהסוג הזה, על אף האנשים הרציניים שישבו בה, לא יכולה לענות לדרישות המחאה משום שרוחו של נתניהו ריחפה מעליה לאורך כל דיון ודיון.
במקום לשים מבטחו בוועדת עלה התאנה היה צריך שמולי לדרוש מהממשלה לבצע את השינויים הנדרשים ולומר בקול ברור: במידה ולא נזכה לראות שינוי אמיתי בסדר העדיפויות, נבוא איתכם חשבון בקלפי. כך גם הייתי מצפה מכל ישראלי אחר לפעול כי כך עובדת הדמוקרטיה
אם המחאה לא תצליח להביא לשינוי המיוחל אין זה אלא בגלל רצונם של מנהיגי המחאה להתרחק מפוליטיקה ולחבק את כולם. ברגע שבו החליטו לא לכוון את חצי המחאה אל האיש העומד בראש המערכת, רה"מ בנימין נתניהו, הם דנו את המאבק לכישלון.
נתניהו לא חש מאוים ולכן יכול היה להרשות לעצמו להקים ועדת סרק שתמסמס את הזמן ותוציא מסקנות חסרות כל חשיבות. מי שנפל למלכודת הדבש הזו מסתכל עכשיו לאחור ובמקום לראות שם את מאות האלפים רואה את הסקרים בהם הימין שומר על כוחו בצורה מוצקה.
לפני יותר מ-60 שנה עיצב ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, את תפיסת הביטחון של ישראל הקיימת עד היום. המציאות הנוכחית דורשת מנהיג בסדר גודל בן-גוריוני שיעצב את תפיסת הביטחון הכלכלי-חברתי של ישראל. תמים מי שחשב שפעולה בסדר גודל כזה תגיע מנתניהו שהתחנך על ברכי השמרנות הכלכלית-חברתית ולא מסוגל לקבל החלטות פשוטות בהרבה.
המסקנות ברורות. שינוי בסדר העדיפויות ועיצוב תפיסת הביטחון הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל דורשת את גדיעת הממשלה הרעה הזו מעלינו. בשורת הצדק החברתי לא תגיע מנתניהו ולכן כל האנרגיות שצפו ועלו במהלך חודשי המחאה צריכות להיות מופנות כעת להפלתו.
אין דרך נעימה יותר לומר זאת ומי שמחפש אותה מסתכן בבזבוז זמן יקר בו ישראל מאבדת את חוסנה החברתי המדיני והביטחוני.
עלינו, כל אנשי המרכז-שמאל, להתרכז כעת במשימה זו ותוך כדי להציג לציבור אלטרנטיבה ראויה. אם נשכיל לאחד כוחות, לחדד מסרים ולהתנהל בתבונה ובאורך רוח נצליח ליצור את החיבור הטבעי בינינו לבין הערכים עליהם התבססה המחאה. אין מדובר בחיבור מלאכותי, השפה החברתית היא שפתינו ועלינו לשוב ולהזכיר את זה לציבור.
כמובן שבמקביל לדגל החברתי עלינו להניף בגאון את הדגל המדיני. שניהם כרוכים זה בזה ואינם יכולים להתקיים בנפרד. כל ניסיון להפריד ביניהם נדון גם הוא לכישלון ונתפס כמלאכותי ולא אמין. אין צדק חברתי ללא חלוקת הארץ וחלוקת הארץ לא תהיה שווה מאום אם בתוך גבולות הקבע של ישראל תתקיים מדינה שאין בה צדק חברתי.
מי שחשב שהמחאה הסתיימה גילה אתמול שהיא אפילו עוד לא התחילה. יש חלון הזדמנויות קטן דרכו עוד אפשר לשנות סדרי עולם. אם נדע כולנו להעביר את הכוח הגדול של המחאה למגרש הפוליטי השינוי בוא יבוא. אם לאו – תהיה זו בכייה לדורות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם