לא נאים השכנים בעיני אריאל
אריאל היא העיר הכי ישראלית שיש: התנהלותה משקפת נאמנה את בבואתה של החברה הישראלית כולה, שיחסה לסביבתה המיידית הינו תערובת של בוז המהול בפחד ובבורות
סיפור שדרוג המכללה מהווה עם זאת, הזדמנות להזכיר לציבור הישראלי דבר או שניים על אריאל, הנזכרת כמעט בכל דיון פוליטי כאחת מאבני הפינה של "גושי ההתנחלות" שעליהן יש "קונצנזוס מוחלט", כזה שאפילו מפלגת העבודה "השמאלנית" לא מעיזה לערער עליו. נניח לרגע למושג "קונצנזוס" )שתכליתו לטשטש את העובדה שהמשא ומתן שיתקיים כאן אולי יום אחד, אינו אמור להתקיים לא עם המתנחלים ולא עם אובמה), וכשירות לציבור נפרוש מספר נתונים על אריאל, מקום שרובו המכריע של הציבור הישראלי מעולם לא ביקר וספק רב אם הוא מסוגל למקם אותו ולו בקירוב, על המפה. כל זאת, במטרה לסייע לקדם דיון פוליטי מושכל יותר המבוסס על עובדות ולא על רחשי לב או לחליפין שברירי מניפולציות.
אריאל הינה אחת מארבע ההתנחלויות הישראליות שזכו למעמד של עיר. עובדה זו אינה פונקציה של גודל אוכלוסייתה המונה כיום, למעלה מ-30 שנים לאחר הקמתה, כ-17 אלף איש, אלא של רצונן של ממשלות ישראל להפוך את אריאל למרכז אורבני המרכז את השירותים שניתנים לתושבי ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית.
התוכניות להקמת אריאל החלו עוד במהלך הקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה, אם כי ההחלטה הפורמלית נעשתה על ידי ממשלת בגין, חודשים ספורים לאחר הבחירות שנערכו במאי 1977. לשם הקמתה של ההתנחלות תפס הצבא ל"צרכים צבאיים" שטח עצום המשתרע על קצת פחות מ-4300 דונם, השייכים לארבעה כפרים סמוכים (אסככא, סלפית, מרדא וכפל ח'ארס). מאוחר יותר הוספו לשטח השפוט של ההתנחלות עוד כ-10,000 דונם שישראל הכריזה עליהן כ'אדמות מדינה'.
כמו רוב ההתנחלויות בגדה ובשונה מהמקובל בתחומי מדינת ישראל, כך גם שטח השיפוט של אריאל אינו רציף. הוא בנוי משלוש ישויות המנותקות גיאוגראפית זו מזו שביניהן ישנם שטחים המצויים פורמלית בבעלות פלסטינית פרטית אם כי לרובם אין כיום גישה בשל מערכת הגדרות שמקיפה את אריאל מכל הכיוונים למעט פתח קטן ממערב. הרעיון שעמד מאחורי קונסטרוקציה א-נומלית זו היה ונותר פשוט: לספח כמה שיותר שטחים לשטח ההתנחלות וזאת על מנת למנוע כל שימוש פלסטיני בשטחים פתוחים אלו.
אריאל בנויה בצורת נקניק (שאורכו משתרע על כחמישה קילומטרים ורוחבו מגיע מקסימום ל700 מטר), הבנוי לאורכו של רכס הררי שכיוונו מזרח-מערב השולט טופוגראפית על כל האזור סביב. מדובר בתכנון אורבני מאוד לא יעיל, שכן המרחקים בין הקצוות השונים של ההתנחלות הם גדולים ולפי כך נסלל לאורך אריאל מעין כביש עוקף המשמש בעיקר את התחבורה המקומית. כתוצאה מכך אין לאריאל מרכז עיר מובהק, היא
במהלך שנות ה-90 אוכלוסיית אריאל הכפילה את עצמה בעקבות הגעתם של אלפי אנשים ממדינות בריה"מ לשעבר. אחת התוצאות של הגירה זו, היא שלחובבי הדליקטסטים הלא כשרים למיניהם, אין כיום כל בעיה למצוא במעדניות המקומיות את כל סוגי המאכלים ששר הפנים ושאר חבריו החרדים בכנסת היו שמחים לאסור על אזרחי ישראל היהודים לרכוש. אלא שגם לו חוק החזיר המתוקן של אלי ישי שאמור היה לאסור מכירה ולא רק גידול (כלשון "חוק החזיר" שחוקק כבר בשנת 1962), היה מתקבל בכנסת, הוא לא היה חל על אריאל. שכן זו מגיעה עד למרחק של 21 קלומטר מזרחה מהקו הירוק, בשטח שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל. קשה שלא לשים לב לאירוניה הטמונה בכך שדווקא מפעל ההתנחלויות שראשיתו בפעמי "אתחלתא דגאולה", הוא זה שעשוי בסופו של דבר להוות "עיר מקלט" עבור חובבי השינקן הישראלים.
הנוכחות הרוסית האינטנסיבית באריאל, מסבירה כמובן גם מדוע שדרוג מעמדה של המכללה באריאל הפך לאחד מסעיפיו של ההסכם הקואליציוני ש"הליכוד" חתם עליו ערב הקמת הממשלה, עם שותפתו הבכירה "ישראל ביתנו". ליברמן אחרי הכל, לא שוכח חברים והוא יודע היטב שכשליש מקולות המצביעים באריאל ניתנו לו בבחירות האחרונות. גם נתניהו אינו פראייר, הוא ויועציו יודעים שכ-40% מהמצביעים באריאל הצביעו בבחירות האחרונות לליכוד. והרי למצביעים נאמנים כאלו מגיע כמובן צ'ופר, לא? וכך זכינו לייסד אוניברסיטה חדשה, הממוקמת במקום שגודל אוכלוסיתו קטן יותר מאוכלוסייתן של בית שאן , אור עקיבא או טייבה שבמשולש.
ממש כמו ישראל עצמה, שרוב אזרחיה נושאים עיניהם למתרחש בלונדון, פריז וניו יורק, כך גם אריאל מחוברת מערבה באמצעות אוטוסטראדה בת ארבעה מסלולים החוצה מטעי זיתים שמאחוריהם מוסווים היטב בחסות גדרות וכידוני הצבא, בעליהם של הקרקעות שהופקעו לשם סלילת הכביש שעל חלקו הגדול הם מנועים מלנסוע. וממש כמו רוב אזרחי ישראל, כך גם רוב תושבי אריאל אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של המקום ועל השכנים הפלסטינים שבשכנות להם הם עברו לא מכבר להתגורר.
אין פלא, הרי אריאל על אוכלוסייתה המגוונת, היא העיר הכי ישראלית שיש. התנהלותה ותכנונה משקפת נאמנה את בבואתה של החברה הישראלית כולה, שיחסה לסביבתה המיידית הינו תערובת של בוז המהול בפחד ובבורות.
אריאל, כפי שאומרות אותיות המתכת הכחולות הקבועות בכניסה המטופחת להתנחלות (הסמוכה לכניסה לעיירה השכנה סלפית, החסומה מזה תשע שנים), הוא "מקום שכיף ובריא לחיות בו". נותר רק לתהות, כמה זמן כל הכיף הזה עוד יחזיק?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם