לא אפרטהייד, "הפרדה"

כפי שהעולם אימץ את המילה האפריקנרית לתיאור המשטר בדרום אפריקה, כך ראוי שיאמץ את המילה העברית המתארת את המשטר בארץ

עינת ויצמן | 2/2/2010 8:11 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בשנים האחרונות המונח "אפרטהייד" הפך לקריאה לפעולה, מעין סמל למאבק יותר מאשר לניתוח היסטורי, פוליטי או משפטי של צורת משטר מסוימת. אפרטהייד משמעו באפריקנרית "הפרדה" והוא דומה לרעיון המרכזי של מערך השליטה הפוליטי הישראלי. הקולות המתרבים שמדביקים לישראל את התווית "אפרטהייד", ובהם אירופים, פעילי שמאל ישראלים ואפילו נשיא אמריקאי לשעבר, מבקשים להשתמש בעוצמה הרטורית שלה כדי לפעול לשינוי צורת המשטר.

עם משטר אפרטהייד לא סוחרים, לא באים איתו במו"מ, במשטר אפרטהייד אין פשרות, את משטר האפרטהייד צריך רק להחליף. האפרטהייד היה בנוי על אפליה שמקורה ביולוגי - הגזע, שהפך לבסיס של הפרדות מרחביות, אדמיניסטרטיביות, חוקיות וכלכליות. מרמת המיקרו לרמת המאקרו, כל מהותה של המדינה הייתה נגועה באפרטהייד. ההפרדות היו בכל מקום. בשנים האפלות ביותר של משטר האפרטהייד היו לו מעט מאוד בעלי ברית. לצערנו, ישראל הייתה אחת מהן.

האם נובע מכך שישראל למדה ואימצה את צורת השלטון הנפשעת הזאת? למרות הדמיון הרב, בעוד שבדרום אפריקה בבסיס ההפרדה עמד הגזע, מאפיין ביולוגי ולא בר שינוי, בארץ, למרות השימוש באלמנטים גזעניים, ההפרדה מבוססת על שאיפות לאומיות והיא אינה טבעית, אלא חברתית ופוליטית.

אין ספק שקיים משטר הפרדה, הן בגבולות 48' והן בגבולות 67', שמייצר מעמד עליון מבחינה חוקית. אמנם האינטנסיביות והשפה הפוליטית שונות, אך ההפרדה בין קולקטיב לאומי אחד לאחר היא המאפיין הברור ביותר של צורת השלטון. ההפרדה אינה רק בין "ישראל" ל"שטחים", אלא בין יהודים באשר הם לפלסטינים באשר הם. אמצעי ההפרדה הם פיזיים - מחסומים, גדרות וחומות, ומשפטיים - איסורים על חופש התנועה, הגבלות על איחוד משפחות ועוד.

לא שיתוף פעולה, אלא פעולה משותפת

ההפרדה, אם כן, היא מוטיב הולך וגובר, היא לא עוצרת בקו הירוק או בחלוקה בין יהודים לפלסטינים, אלא ממשיכה ומפצלת גם את הפלסטינים בתוך עצמם לתתי קטגוריות: בין עזה לגדה, וגם בתוך הגדה המערבית עצמה (שלא לדבר על פלסטינים אזרחי ישראל או פליטים בפזורה). בזמן האחרון גם בין יהודים מסוג אחד, המקבלים גז לפנים ויושבים במעצר על הפגנות חוקיות, לבין יהודים מסוג אחר, המקבלים חנינה על התפרעויות.

השימוש בהשוואה לאפרטהייד מקומם רבים, ביניהם גם אנשי שמאל, כיוון שהוא פונה להיגיון עליונות הגזע ואינו משקף את צורת המשטר שנוצרה בארץ, שכן ישנם יהודים-ערבים בישראל. המשטר בארץ כה מורכב ומתוחכם שדרושה לו קטגוריה חדשה. ראוי הוא לשם משלו, על כן מוטב שנקרא לילד בשמו: הפרדה. כפי שהאנגלית אימצה את המילה האפריקנרית

כדי לתאר את סוג המשטר הייחודי, כך ראוי לאמץ את המילה העברית גם בשפות אחרות. מעתה אמרו: "Hafrada".

אם אנו חיים במשטר הפרדה, אזי הדרך הנכונה להופכו על פיו כדי להגיע לדמוקרטיה אמיתית הוא במה שמנוגד להפרדה - שיתוף. המאבק הנכון הוא לא ישראלי פנימי, או פלסטיני בלבד. מול כל הפרדה צריך להציב את אתגר השיתוף, שהוא קריאת תיגר על כל מטרותיה של משטר ההפרדה. לא מדובר על "שיתוף פעולה" שזו מערכת בה החזק משתף פעולה עם הנרמס, אלא "פעולה משותפת" שבבסיסה השיוויון, פעולה שאינה מקבלת את החלוקות הישראליות. המאבק האלים לשחרור, גם אם יוכח בצדקתו, מחלק ומפריד ועל כן על המאבק להיות לא אלים. הקמת פלטפורמות רב-לאומיות היא התשובה ההולמת למשטר, שהרי על בסיס פלטפורמות אלו יקום סדר פוליטי חדש.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עינת ויצמן

צילום ארכיון: אריק סולטן

שחקנית, בעלת תואר שני במחקר תרבות ובתקשורת פוליטית

לכל הטורים של עינת ויצמן

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים