פרשת משפטים: ייחודו של הדין העברי
לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הם רצו מערכת משפט שונה מהמערכת המשפטית הנצלנית והמדכאת של עמי האזור
פרשת השבוע היא פרשת "משפטים" מרכזת נתח גדול מהדין העברי ובעיקר את דיני הנזיקין. אם תרצו ניתן לראות בה מקבילה של פקודת הנזיקין הישראלית. הדינים המופיעים בה דומים דמיון רב לדיני עמי האיזור ובעיקר לחוקת חמורבי (עמ'ורפי), שהיא קודכס החוקים הקדום ביותר במזרח הקדמון.
כך לדוגמה הכלל "עין תחת עין" מופיע שם בפסוק "איש כי ישחית את עינו של איש אחר – הם את עינו ישחיתו" והפסוק: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" מופיע בחוקי חמורבי: "וגונב איש בן אדם מות יומת". כך גם הכלל, הקובע "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" ובחוקי חמורבי: "כי יחתור איש בבית ונמצא במחתרת, לפני המחתרת הזאת יומת ויקבר".
האם הדמיון הזה מבטל את קיומו של הדין העברי כדין עצמאי נפרד? לאו דווקא. יחודו של הדין העיברי הוא בהבטים הסוציאליים שלו. הדין העברי מפגין רגישות יוצאת דופן כלפי עבדים. כך למשל הוא אוסר להסגיר עבד נמלט "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו". לצורך השוואה בחוקי חמורבי נאמר: "כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר - מות יומת העוזר"; "כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת".
באותו האופן מגלה הפרשה חמלה גם כלפי הגר "וגר לא-תונה ולא תלחצנו כי-גרים הייתם בארץ מצרים" וכלפי החוליות החלשות בכלל, האלמנות, היתומים "כל אלמנה ויתום לא תענון", העניים "לא תטה משפט אביונך בריבו" ואפילו כלפי בעלי חיים "כי-תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו": כללים אלה הם מיוחדים ואין להם מקבילה בדיני חמורבי, או בדינים האחרים של עמי הסביבה. דינים אלה מהווים למעשה, את ראשית החקיקה החברתית.
יתר על כן, חוקי חמורבי מתיחסים למעמדו של הקורבן וקובעים דין אחד למי שפוגע בבני המעמד הנמוך ודין אחר למי שפוגע בבני המעמד הגבוה. כך למשל מי שהכה אשה הרה עשירה וגרם לה להפיל, חייב לשלם תחת הולדים המתים עשרה שקלים. לעומת זאת מי שהכה אשה הרה עניה וגרם לה להפיל חייב לפצותה בחמישה שקלים ואילו מחיר ולדות השפחה הוא שני שקלים בלבד. כמו כן המכה אדם במעמד גבוה
חידוש נוסף של הדין העברי, הוא שלראשונה מקבלים דינים בעלי אופי אזרחי, כגון: דיני נזיקין, או דיני קניין, מעמד שווה ערך למצוות הדתיות. הציווי שבחוקים מעוגן בסמכות האלוהית. גם לזאת אין תקדים. על אף שבחוקת חמורבי חקוק תבליט המתאר את אל השמש מעניק למלך את מערכת החוקים הבבלית, הרי שבחוקים עצמם אין כל זכר, או התיחסות למקור אלוהי.
שוני זה של הדין העברי מאשש שהאומה העברית אכן התהוותה בנסיבות יוצאות דופן, כזרה בארץ נוכריה וכמשועבדת לבני אותה ארץ. כעת משיצאו בני ישראל לחירות ובבואם להקים מערכת משפט עצמאית, ניכר הרצון ליצור משפט חדש ושונה ממשפטם של יתר עמי הסביבה, אשר נתפס כנצלני ומדכא.
תמר הר-פז, היא עורכת דין ומרצה למיקרא ולדין עברי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם