משחק השבת: דני שטג מתחזק אבל מופיע
שומר נגיעה, לומד בישיבה, לא גידל זקן ולא עזב את ת"א, אוהב את בורא העולם, מרגיש שריבונו אוהב אותו, מפעיל מונה ונכנס ל"טקסי דרייבר"
אני מהנהנת בהבנה ושטג מתיישב ליד השולחן, מסיר את משקפיו אבל נשאר עם המעיל והכובע. “קר לך?”, אני שואלת, מודאגת, והוא משיב בשלילה ומעביר נושא. עדיין נבוכה מהפאשלה, אני פותחת בהרצאה על כך שיש רבנים שמתירים ללחוץ ידיים לבני המין השני, אם יש סיכוי שהם ייעלבו או לא יבינו.
שטג מסכים איתי מיד. “אם אני קולט שהבחורה נפגעה אני אלחץ לה יד ולא משנה מה יקרה”, הוא אומר במבט מתנצל ומיוסר, ואני תוהה איך בכלל בחרו בו אי פעם לשחק דמות רעה. “אני לא רוצה שאף אחד ייפגע. יהיה לי קשה מאוד אחר כך”.
עכשיו קחו את זה וחברו את זה עם חיים של שחקן בתל אביב, על כל המשתמע. טוב, לא על כל המשתמע, אבל על חלק מהמשתמע בטח. למשל: לשחק בעל שמתחזק קנאה מופרעת ואהבה מגה חולנית לאשתו ב”טקסי דרייבר”. או התפקידים שעשה ב”הפוך” וב”שירות חדרים”, ב”האח של דריקס” וב”צומת וולקן”, ועוד שלל תפקידים בתיאטרון ותפקידי אורח באינספור סדרות.
אז חזרת בתשובה, אבל אתה עדיין גר בתל אביב עם כל החבר’ה החילונים.
“נכון, זה מסובך. אני עוף די מוזר במקצוע שלי. רוב החברים שלי שחזרו בתשובה לא נמצאים במקום שאני נמצא בו. הם עברו לבני ברק או לירושלים, לבשו שחורים או לבנים, גידלו זקן והם חיים שם. אני לא יודע איך אני שורד פה, אבל אני עדיין מתעקש לגור כאן. מבחינתי אני גר בארץ ישראל. פועלי הבמה הם יהודים, השחקנים הם יהודים, אנחנו לא נבדלים זה מזה וזכותי להתפרנס איפה שיש פרנסה. אני לא מאמין בקטע של לחתוך ולפרוש מהציבור”.
ואיך אתה מסתדר עם האיסור הדתי לגעת בנשים כשאתה משחק?
“קודם כל, אני תמיד מתייעץ עם רבנים. מובן שאף רב לא ממליץ לגעת בנשים, כי זה אסור, אבל יש המקלים כשיודעים שזה לא להנאתי אלא חלק מהמקצוע שלי. כמו רופא שעסוק בהצלת חיים ונתקל במגע עם נשים, או כמו מרביע פרות - הוא לא חושב על זה בזמן שהוא עושה את העבודה שלו. כשאני צריך לגעת במישהי אני עושה את זה, ואחר כך יש לי את הדרכים שלי לחזור ללמוד בלי להרגיש שעשיתי משהו רע”.
מה גרם לך בכלל לפנות לכיוון הזה?
“חיפשתי את האמת. התחלתי את התהליך לפני 20 שנה, הייתה חסרה לי האמת המוחלטת, כי העולם הוא מבלבל. העיתונים מוצפים במידע שהרבה פעמים הוא שקרי. ובגיל 22, כשמאוד האמנתי למילה הכתובה, הגעתי להצטלבות ולא ידעתי במה לבחור. לדוגמה, מצד אחד אומרים לך שמשהו אחד רע,
"חבר שלי הציע שאקרא את התנ”ך, וחשבתי לעצמי - עכשיו, תנ”ך? כמו בבית ספר? אין לי כוח לזה. אבל בסופו של דבר התחלתי לקרוא, ואחרי כמה פרקים ראיתי שהתנ”ך לא מרדים אותי כמו שאר הספרים, אלא מרתק אותי. שלושה ימים לא ירדתי מהספה. הבנתי שזה ספר אמיתי, הרגשתי שזה אמיתי ולאט לאט התחלתי את התהליך של ההתקרבות”.
גם המשפחה והילדים דתיים?
“אשתי לא הייתה דתייה כשהיא פגשה אותי, אבל היא ידעה שאני דתי וגם לה זה התאים. הילדים בחינוך דתי. אני לא מגדיר את עצמי כשייך לזרם מסוים. אני יכול לפתוח לך כתבים של הרב ש”ך ושנייה אחרי זה את ליקוטי מוהר”ן. יש הרבה זרמים ביהדות, חסידים, ליטאים, אבל ההבדלים בדקויות. אף זרם לא אומר לחלל שבת או לשכב עם אישה נידה”.
אתה לא הולך עם כיפה כדי לא להשתייך לזרם ספציפי?
“אני הולך עם כיסוי ראש יותר גדול מכיפה, עם כובע. בחמש השנים הראשונות למדתי באופן אישי מהרב משה ארז דורון שהוא ברסלבר, ועכשיו 11 שנים אני לומד בישיבה ליטאית בבני ברק. אני יהודי, אני לא משתייך לזרם מסוים. יש כאלה שקוראים לי צדיק, רבנים בקנה מידה מאוד גדול. המעוזות העמוקים של בני ברק מכירים את הרבנים האלה”.
ואתה צדיק?
“אני לא יודע, כלפי שמים רק הוא ואני יודעים את האמת, אבל יש עוד הרבה דברים שאני צריך לעבוד עליהם ולהגיע אליהם. לפעמים יוצא לי להעליב בלי כוונה ויש לי ייסורים גדולים אחרי זה. למשל בעניין לחיצת היד, או חיבוק, אני נורא אוהב בני אדם ומגע אבל התורה אסרה עלינו וזה המצב”.
נשמע שאתה חי עם לא מעט ייסורי מצפון.
“ממש לא. אבל כל אחד בינו לבין עצמו, כשהוא עושה דברים שהוא יודע שהם לא טובים, הוא מתייסר על כך”.
לא בטוח.
“במוקדם או במאוחר כל אחד יתייסר על דברים לא טובים שעשה. זה חוק העולם”.
כנראה בכל זאת שטג גורם נחת לאלוהים, שכן סוף סוף, אחרי אינספור תפקידים משניים בטלוויזיה, הוא מגלם את אחת מחמש הדמויות הראשיות ב”טקסי דרייבר” (שלישי, 21:25, yes stars Drama): הרצל, הבעל הקנאי. צריך לראות אותו רודף בזעם אחרי כל מי שמסתכל יותר משנייה על אשתו בסדרה (דורית לב ארי) כדי להבין שהוא צלל עמוק לתוך הדמות. “טקסי דרייבר” עוסקת בחמישה חברי ילדות (יובל סגל - שגם כתב את הסדרה, יורם טולדנו, דביר בנדק, קובי מרציאנו ושטג) שעובדים כנהגי מונית בתחנה משלהם ומגלים שמסיבות שונות ומרגיזות נגמר להם הכסף והם בדרך למשבר כלכלי.
תוך כדי ניסיונות כושלים להרוויח כסף הם עושים טעויות, רבים, מציתים אש, רודפים זה אחרי זה, בורחים מהמאפיה, מקללים קצת ונוהגים הרבה. כששטג נזכר בקטעים מהצילומים הוא מחייך בשמחה. “היה נורא מצחיק לשחק בסדרה הזאת”, הוא מספר. “קודם כל, כשקראתי את התסריט בבית ישבתי והתגלגלתי מצחוק תוך כדי קריאה, שזה כמעט לא קורה לי.
"יש איזה קטע עם זוג עבריינים כבדים, שאני בא אליהם הביתה. הם הולכים לרגע ומשאירים צלחת עוגיות. יש להם כלב קרקס קטן כזה, והם גרים בקומה שנייה או שלישית, ואני בתמימות לוקח את העוגייה ואוכל אותה והיא לא טעימה לי. הכלב עומד על שתיים ומחכה לעוגייה ואני לא שם לב אליו וזורק את העוגייה מהחלון, ופתאום אני רואה את הכלב קופץ מהחלון אחרי העוגייה למטה. כשאתה קורא את זה אתה נמרח מצחוק”.
ראיתי שהיה איזה קטע עם פיצוצים ואש, זה היה אמיתי?
“בטח, הלכנו עד הסוף. כאן רגילים לתקציבים של הארץ, אבל ב’טקסי דרייבר’ כשאומרים לך שמשהו נדלק הוא באמת עולה באש. שמו לנו מזרנים כדי שנקפוץ כמו בהוליווד. עפנו באוויר מהפיצוץ”.
הכרת את השחקנים האחרים מקודם?
“את יובל סגל לא הכרתי אישית. אבל עם דביר בנדק כבר עבדתי ביחד בשח”ם (איגוד שחקני המסך - צ”ב). את יודעת שאני הקמתי את שח”ם? אני זה שעשה את האספה הראשונה. דורון צברי אמר לי שמתארגן פורום של יוצרים, ואמ”י לא שולחים אף נציג מאיתנו וחבל. אז הלכתי לדודו דותן וביקשתי ממנו רשות להגיע לפורום היוצרים כנציג אמ”י, אבל כשחזרתי מהפורום הם לא גילו התעניינות ואפילו פסלו את מה שנאמר שם.
"המצב בתעשייה היה אז איום ונורא, אנשים עבדו מתחת למינימום, בעד חמישית מהשכר שנקבע על פי החוק. אספתי כ-70 שחקנים, בהם שמיל בן ארי, דליה שימקו, ליאור אשכנזי ואלון אבוטבול, ויחד עם יורם חטב הקמנו את שח”ם. אני עזבתי בשלב מסוים, כי זה העסיק אותי יותר מדי, אבל דביר יושב ראש שח”ם עד היום. היה כיף לשחק עם כולם, הפכנו לחברים ממש טובים”.
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון החדש של "רייטינג"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם