יהיה בסדר: איך מכינים מצה שמורה למהדרין
הכנת מצות שמורות היא עסק לא פשוט בכלל. יצחק טסלר יצא לקיים את מצוות אפיית מצות בצפון תל אביב וחזר מיוזע ומלא תובנות
מאז התקבע מנהג אכילת המצות בפסח, אבל למרבה הצער, מאחר שהאשכנזים השתלטו על עולם ההלכה הדתי לפני קצת פחות מ-500 שנה , הם החליטו שמצות לא צריכות להיות טעימות ורכות כמו פיתה דרוזית, אלא קשות, יבשות ועם הרבה פירורים. אפשר להתנחם בעובדה שלפחות יוצאי תימן עדיין מקפידים לאכול בפסח מצות רכות וטעימות, אבל התימנים, בניגוד לרוב הישראלים, גם יודעים לשיר, ולכן לא ניתן לקחת מהם דוגמה בשום עניין.
בחזרה למציאות: הסיפור ממשיך 3,300 שנה אחרי כן, בבית הכנסת "היכל משה" שבתל אביב, שבו התקבצו בשבוע שעבר תושבי האזור-דתיים וחילוניים, כדי לקחת חלק במיזם ייצור מצות כשרות למהדרין בעבודת יד.
"היכל משה" שייך לקבוצה של "גרעין אופק", שהוקם לפני כשנה וחצי, על ידי חמש משפחות צעירות שנענו לבקשת בנימין שפניר, גבאי בית הכנסת. הגרעין, שבתל אביב הוא גם חלק מפרויקט "לב יהודי ישראלי", שיזם ארגון ה-OU היהודי-אמריקאי.
צבי יהודה דיקשטיין, רכז הגרעין, מספר: "הקבוצה הוקמה מתוך חזון שעיקרו נטיעת ערכי היהדות במרכז התרבות הישראלית. המשפחות שהקימו את בית הכנסת חיות בסמוך אליו, בצפון
במסגרת פעילותן יזמו חמש המשפחות מגוון פעילויות המתקיימות סביב מועדי ישראל. בין השאר, מציע בית הכנסת פעילויות לילדים, סדנאות במגוון נושאים, ערבי נשים, מפגשי לימוד אישיים ועוד. כיום מונה הקהילה המורחבת של מתפללי בית הכנסת והמקורבים אליו מאות מתושבי העיר: משפחות, בודדים, מבוגרים וצעירים. "אנחנו פועלים להגדיל את מספר המשפחות הפעילות בגרעין", אומר דיקשטיין, "ולכן חשוב לנו מאוד לפתוח נקודות מגע ותחומי עשייה חדשים ולחזק את הקשרים עם הסביבה התל אביבית".
אבל העבודה של דיקשטיין ועמיתיו לא תמיד הייתה קלה. כפי שנחשף ב"זמן תל אביב", תושביה החילוניים של רמת אביב הגיעו לעימותים חוזרים ונשנים עם פעילי חב"ד שבשכונה על רקע הפעילות הדתית שמתרחשת במקום. לדברי מאיר ברגר, חבר נוסף בגרעין "אופק", כדי למנוע אנטגוניזם מצד תושבי האזור צריכים חברי הגרעין לפעול ברגישות ולהיות קשובים לסביבה. "אנחנו פה כדי לעשות חיבור משמעותי בין הישראליות ליהדות", מכריז ברגר.
למצות המרובעות המוכרות לכולם והמיוצרות במכונות יש חיסרון אחד ענקי: הן נעשות ללא כוונה. הסבר קצר: אם חומוס צריך להיעשות באהבה, הרי שההלכה דורשת כי בזמן ייצור המצות, יחשבו יצרני המצות ואף יאמרו בקול כי העבודה נעשית "לשם מצוות מצה". קיום מצוות המצה הוא גם הסיבה שרבים בציבור הדתי וכמעט כל החרדים מוכנים לשלם מאה שקל ויותר עבור קילו אחד של "מצה שמורה - עבודת יד".
כדי לייצרמצה שמורהצריך להשתמשבקמח שמור. אל תנסו לחפש אותו בסופר. כדי להשיג אותו אתם צריכים גרעיני חיטה ששמרו עליהם מפני כל מגע עם מים מהרגע שבו נקצרו. לאחר הקציר מעבירים את הגרעינים לטחינה במשאיות מאובטחות, אבל במקום לטחון אותם במכונה, טוחנים אותם בחורי ישיבה במטחנה ידנית בתהליך קשה יותר משיעור ספינינג ומשעמם יותר משיחה עם מתן וילנאי. אתם אולי מתקשים להאמין, אבל כותב שורות אלה התנסה גם בטחינה ידנית של קמח וגם בשיחה קצרה עם וילנאי - ולכן קחו את המילה שלו.
"מגבת", כך כתוב ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה", " היא הדבר השימושי המאסיבי ביותר שאפשר שיהיה לטרמפיסט הבין-כוכבי". מתברר שכדי לייצר מצות צריך לא רק 50 שקל, אלא גם מגבת. אחרי ששילמתי עם שאר חברי הקבוצה את הכסף והצגנו מגבת, נשלחנו לגזוז ציפורניים ולקרצף את הידיים בעזרת מברשת שאיתה נהוג לקרצף ידיים לפני ניתוח - הכל כדי שלא ייגע בבצק ולו פירור של חמץ. כמובן שהיינו גם צריכים להסיר מהידיים שעונים, טבעות ולאחר מאבק פיזי קצר, גם חילצו מידי כותב שורות אלו את הטלפון הסלולרי שלו.
בשלב הבא צעק האיש שהיה אמון על הכנת הבצק את המילה "קמח". מיד יצקו מארגני הסדנה את הקמח השמור לתוך קערת הנירוסטה שהייתה מונחת לפניו. לאחר יציקת הקמח לקערה נשמעה הצעקה "מים" ואל הקערה נשפכו "מים שלנו", כלומר מים שנשאבו מבאר ו"ישנו" במשך לילה שלם, מתוך אמונה שהמים הקרירים האלו מקטינים את הסיכוי שהבצק יתפח ויחמיץ. ראוי להבהיר שצעקות במהלך הכנת המצות אינן חובה הלכתית, אבל הן חלק ממסורת הכנת המצות, ועם מסורת, כידוע, לא מתווכחים.
מרגע ערבוב המים והקמח ישנן בדיוק 18 דקות שבמהלכן הבצק חייב לעבור את כל שלבי העיבוד עד לרגע שבו הסתיימה אפייתו בתנור. הטיפול בבצק מתבצע בדיוק כמו בעיירה יהודית במזרח אירופה, בהבדל קטן אחד: כל החפצים שבהם משתמשים היום בעת תהליך ההכנה עשויים מנירוסטה, שאותה קל לנקות. לאחר ערבוב ראשוני של הקמח והמים בקערה, מועברת התערובת למכשיר עינויים המכונה "פינער". מדובר במערוך מתכת ענקי וכבד, המחובר בקצהו לגלגל שיניים.
את המערוך יש לחבוט בבצק בעוצמה, שוב ושוב ושוב, עד שהבצק הופך לרך ונוח לעיבוד. הרמת מערוך המתכת הכבד במהירות, פעם אחר פעם, גורמת לאנשי ה"פינער" להזיע, אגב צעקות "לשם מצת מצווה", וכך מורגשת היטב במקום אווירת החג. ברוב המקרים מלווה תהליך הכנת המצות בזמרה, כאשר הלהיטים הגדולים כוללים שירים כמו "בצאת ישראל ממצרים".
אחרי כמה דקות של חבטות הבצק מוכן, והוא עובר לשולחן הנירוסטה, שם לשים אותו במערוכים קטנים, עשויים גם הם מנירוסטה. לאחר מכן, מוכנס הבצק למכונה שכוללת שני גלילי מתכת שסיבובם בעזרת ידית מוחץ את הבצק והופך אותו לדק ועגול. במקרה שלנו, מאחר שאף אחד מחבורת הגברים שהכינה את המצות לא עוסק בכך לפרנסתו, במקום בצק דק ועגול, כמו זה שעליו מכינים פיצה, התקבלו צורות אליפטיות, משולשות ומשום מה, אפילו כמה חתיכות בצורת לב. השלב הבא כלל התעללות בבצק בעזרת מכשיר המכונה ביידיש "רעלדער", שיוצר את החורים הקטנים שיש גם במצות המכונה.
זה גם המקום להבהיר שבניגוד לאמונה הרווחת, החורים במצה לא נועדו להקל את היציאה שלה מהגוף, אלא כדי למנוע מהבצק לתפוח. אחרי שלב החירור הוכנסו המצות העקומות שלנו לתנור. לרוע המזל וכהוכחה לחוסר המקצועיות שלנו - יותר מ-18 דקות חלפו לפני שהספקנו לאפות את כל המצות. על פי המסורת היהודית, אחרי ח"י דקות מתחיל הבצק מתחיל להחמיץ, ולכן כל מה שלא נאפה עד לאותו הרגע מושלך לפח.
אבל זה לא סוף העולם, כל מה שצריך לעשות כדי להכין מנה נוספת של מצות הוא לקרצף את כל כלי הנירוסטה ולאחר מכן - הפתעה - לנגב אותם בעזרת המגבת שהבאנו מהבית. וכך, אחרי יותר משעת עבודה מאומצת, כל הנוכחים היו סמוקי פנים, מיוזעים ועניים יותר - אבל עם שש מצות כשרות למהדרין. לשאלה החשובה ביותר-האם טעמן טוב יותר משל מצות רגילות - עוד אין תשובה. על פי המסורת היהודית אסור לאכול מצות לפני חג הפסח, וזאת כדי שנתגעגע ונערוג אל המצה, עד כמה שהדבר אפשרי והגיוני כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם