מסע אל מרכז הרעש: גבורה בצל אי אמון
כתבת CNN צפתה במאמצים להציל נפגעים אחרי רעידת האדמה בסין, אך גם ראתה את החשדנות העמוקה בין הטיבטים לרשויות. כתב זר
ילדים טיבטים משחקים בין ההריסות. צילום: אי-אף-פי
נחתנו בקסינינג והעמסנו עוד אספקה, הרבה מים, אטריות נודלס וגנרטור. מקסינינג הבנו שאנחנו עומדים בפני מסע ארוך בדרכים מסוכנות, אבל לא התחשבנו בגובה הרב ובקור המקפיא.
אחרי שהתחלנו לנסוע, החל לרדת שלג וכולנו סבלנו מכאבי ראש, שחשבתי כי נגרמו בגלל זוג משקפיים זולים שקניתי בקסינינג. כאשר נסענו במעבר ההרים, הנהג שלנו סימן על מד הגובה ברכב השטח שלו – 4,300 מטר (הר האוורסט, הנקודה הגבוהה בעולם, מגיע לגובה של 8,850 מטר). וכך נותר מד הגובה לאורך מרבית 14 שעות המסע. לא היה שיפור עד שהגענו ליושו, שהיה נמוך מעט בגובה של 3,500 מטר.
פחות מ-24 שעות אחרי שהרעש הכה, הגענו לג'יאגו, העיירה שנפגעה קשה מכל. אחרי עלות השחר נסענו לאט ליד שוטרים חמושים, שניצבו בכל צומת לאורך הכביש המרכזי הריק עם מקלות וקסדות. בתוך זמן קצר ראינו את ערימת ההריסות הגדולה במקום שבו ניצבו שני מלונות ונערכנו לצילומי טלוויזיה בשידור ישיר.
כאשר האור התחזק, הקהל החל להתאסף על הרי ההריסות ופעולות ההצלה התחדשו. תחילה זו הייתה קבוצה של נזירים, ואז תפסה את הפיקוד קבוצת חיילים, ואחריהם שוב פעלו הנזירים. אופנוע נסע דרך הקהל על הכביש המרכזי, עם גופה עירומה וחסרת חיים תלויה מאחור.
נזירים בודהיסטים עוברים על פני מבנה הרוס.
צילום: אי-אף-פי
ערימות של לבני בוץ
הטיבטים הם הרוב באזור יושו. די הופעתי לראות אנשים מסתובבים עם כפתורים קטנים של הדלאי למה מוצמדים לחליפות שלהם, וכלי רכב עם תמונות של הדלאי למה תלויות על המראה האחורית.
כמה אנשים ניגשו אלינו ואמרו כי מיד לאחר רעידת האדמה, לא עשו החיילים הסינים באזור שום דבר כדי לסייע להם – טענות שמוכחשות על ידי הממשלה. המקומיים אמרו כי הנזירים הטיבטים היו הראשונים בזירה וסייעו להוציא את יקיריהם מבין הבניינים ההרוסים. אפילו בזמנים כאלה, חוסר האמון העמוק בין הטיבטים לבין בני ההאן הסינים לא היה רחוק מפני הקרקע.
בלילה ישנו בתוך אוהל. עבורי, הלילה הקר נראה כמו משהו שאין לו סוף. התעוררתי כל עשר דקות מקול הגנרטור של מישהו אחר שפעל כל הלילה או מהנביחות הרמות של שלושת כלבי המסטיף
הטיבטים שהיו בחצר.
למחרת צעדנו דרך שכונה של בתים בסגנון טיבטי שהתמוטטו לערימות של לבני בוץ ועמודי עץ. צפינו במחלצים חופרים בתוך שרידי אחד הבתים במשך שעות, רק כדי להוציא גופה של אישה. אחיה אמר לנו שהיא הייתה האחרונה מבין שלושה בני משפחה שהוצאו מבין ההריסות. אף אחד מהם לא שרד.
עוד צוותים היו בין ההריסות באותו היום. אבל בעוד שעוד אספקה ועובדי סיוע הגיעו, התנועה זחלה ברחובות ג'יאגו. כאשר עשינו לאטנו את דרכנו מחוץ לעיירה, הכה בי הדמיון לאזורי אסונות אחרים, אבל גם ההבדל. לא משנה מה נעשה, אין היערכות מספיקה לאירוע קטסטרופלי כזה. אסון תמיד יהיה אסון.
נותר רק לקוות שהזרם הבלתי פוסק של האורות שעושים את דרכם לתוך ג'יאגו יביא מספיק נחמה לניצולים.
וון-צ'אן פן היא כתבת בדסק הסיני של רשת CNN
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם