קירור אוויר באמצעות האדמה
בעומק של כ-2-3 מטרים מתחת לפני האדמה שוררת (בחבל מודיעין) טמפרטורה קבועה של כ-16-15 מעלות. הרעיון הוא לאסוף את האוויר החם מהבית, להוריד אותו אל בטן האדמה, להוביל אותו באמצעות צנרת מתחת לאדמה כברת דרך מסויימת, ולהחזיר אותו הביתה, כשהוא קר יותר ויבש יותר. וחוזר חלילה
הבית של ננה מחולק לשני אזורים מרכזיים. האזור הפרטי, והאזור הציבורי. באזור הציבורי עוברת תעלה מרכזית בחלק העליון של הקיר, ממש מתחת לתקרה – המקום שבו נמצא האוויר הכי חם – ויונקת את האוויר דרך שלושה פתחים. בלב האזור הפרטי עוברת תעלה דומה, השולחת "אצבעות" דרך הקירות של החדרים הפרטיים, שבהם מותקנים פתחי יניקת אוויר. בשני המקרים, הצנרת ממשיכה בתוך הבית והחוצה, עד לנקודה שבה נמצאים מפוחים, אשר יונקים את האוויר ודוחסים אותו הלאה, בצינורות שיורדים אנכית עד לעומק של קרוב לשני מטרים מתחת לרצפת הבית, ומשם מתחיל המסע הארוך של האוויר.
נתיב האוויר מתחיל
לכל אורך הדרך, הצינורות משופעים, בזווית 3%, כלפי מטה. למה? כי בדרך האוויר מתקרר. הנפח שלו מצטמצם, ריכוז הלחות באוויר עולה, עד שהוא מגיע ל-100% לחות. בשלב זה יתחיל עיבוי – הצטברות מים. המים ניגרים לאורך הצינור עד שהם מגיעים לנקודה הכי נמוכה של הצנרת – שממנה הצינורות עולים לבית – ובנקודה הזו יש בור חלחול, שעודפי המים מופנים אליו, מחלחלים בו (כפי שאפשר להבין משמו) ובסוף מגיעים לאוסטרליה, כנראה (לעניין בור החלחול ראו רשימה עיקרית).
המערכת הזו כוללת גם שני שחקני חיזוק: שני צינורות אשר יונקים אוויר טרי מבחוץ, חודרים לאדמה, עוברים אותה כברת דרך כמו שאר הצנרת, ומביאים אל הבית אוויר קר ויבש יותר. המחשבה כאן היתה שמערכות משנה אלה ישמשו לווסת את הטמפרטורה בבית, תוך כדי הכנסת חמצן – וגם יסייעו, במקרה הצורך, בקירור.
המערכת הזו - שתכנן נועם ספרא – מיועדת להחליף את האוויר בבית פעמיים בשעה. היא נבנתה על בסיס מודלים ונוסחאות אשר חישבו את התקררות האוויר כפונקציה של: הטמפרטורה והלחות של האוויר בנקודת הכניסה; ההספק של המפוחים; נפח האוויר בתוך הצנרת; שטח הפנים של הצינורות השונים, שבא במגע עם האדמה; קבלת תוצאה, הכנסתה לנוסחה, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה.
וכל זה, לפי טמפרטורות שונות, ומצבי לחות שונים. וממילא יובן, שכל מצב התחלתי ייתן תוצאות המשכיות שונות לגמרי. כך למשל, האם בתחילת היום הטמפרטורה תהיה 30 מעלות ולחות של 50%, או טמפרטורה של 27 מעלות ולחות של 70%.
ועוד לא אמרנו כלום, על הבית עצמו: האם הוא יהיה מבודד גרוע, סביר, טוב או מצויין.
ועוד משתנה בנוסחא הוא: באיזו מידה תתחמם האדמה שסביב הצינורות במהלך קיץ נתון? כי הדעת נותנת, שאם האדמה תצנן את הצינורות – הרי הם יחממו אותה. לא?
כדי להתמודד עם זה שולב במערכת מרכיב נוסף – מערכת של טפטפות טמונות (אשר תקבל את מימיה מהאגן הירוק, אשר ימחזר את המים האפורים של הבית). מטרת הטפטפות היא להרטיב את אדמת החמרה העוטפת את צנרת האוויר, ועל ידי כך להגביר את המוליכות שלה. כי מוליכות – בעצם – היא ההיפך מבידוד. וככל שהמוליכות של הקרקע תהיה גבוהה יותר, היא תהיה מסוגלת להסיע את החום של הצינורות מהם והלאה – ולהסיע אליהם את הקור של האדמה.
כל המערכת הזאת פרושה ברשת של תעלות, שעומקן מגיע ל-3 מטרים ואף יותר. כאמור, מעליה פרושה מערכת להטמנת מי הגשמים: הגשם שיורד על הגגות מתנקז למרזבים, המעבירים את המים לרשת של צינורות מחוררים, המשחררים את מימיהם בתוך שכבת חצץ (ראו טורים קודמים). גם המערכת הזאת אמורה להרטיב מאד את הקרקע הסובבת את מערכת קירור האוויר, ולשפר את ביצועים.
כיוון שעסקינן בצאצאיו של שיילוק המיתולוגי, אי אפשר בלי השורה התחתונה. האם זה כדאי ומשתלם, שואלים אותי שוב ושוב. אז התשובה היא: בהנחה שהמערכת תעבוד כמו שצריך, אז כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם