כך הפך ל"ג בעומר במירון לאסון (ב-1911)
איך נהרגו 11 איש בחגיגות ל"ג בעומר במירון והאם הרבנים צדקו ועירוב בין נשים לגברים גרם לאסון שהחריד את היישוב היהודי הקטן בא"י
קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון חיים אזולאי
"כל הקהל נבהל ונרתע בבת אחת בחזקה לאחוריו – לצד המעקה של הגג הגבוה שעליו עמד הקהל. דחיפה זו היתה חזקה יותר מדי, ולא יכלה המעקה לשאת את כ"ז [כל זה] ותפ[ו]ל ואחריה נמשכו שורות אחדות מאבני הגג, ואנשים רבים מאד שעמדו קרוב למעקה...נתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר ויעשה בהם שמות...היללות והבכיות היו קורעות את הלב. אב בקש את בנו, אח את אחותו, בעל את אשתו ואשה את בעלה. והבהלה היתה נוראה.
"הפצועים פונו לבית מושב זקנים הסמוך, שבו הוגשה להם עזרה ראשונה והמתים הועברו לחדר מיוחד. על ניהול מבצע ההצלה ניצח מושל מחוז (קאימקם) צפת, שזכה לשבחים מהנוכחים באירוע. בהוראתו יצא שליח לעיר והזעיק את הרופא ד"ר יעקב דוד שו"ב, שטיפל בפצועים בשטח. במקביל הוא פקד על נגרים מהכפר הערבי מירון להתקין מקרשים אלונקות להובלת הפצועים לצפת המרוחקת 3 שעות משם ושילם מקופת הממשלה לכל אחד מעשרות הסבלים שהועסקו במלאכה. לאחר פינוי הנפגעים עסק הקאימקם בקבורת המתים והקהל שנותר במקום ספד להם בעצב ובכי. בין הניצולים נפוצו סיפורי נסים על אליהו הנביא שנגלה אליהם והצילם ממוות".
האירוע הטרגי הוביל לפתיחת שעריו של בית החולים היהודי בצפת, שהוקם ביוזמת משפחת רוטשילד ונבנה בשנים 1909-1908. "ביה"ח [בית החולים] שנבנה מנדבת הברונית רוטשילד שעומד סגור נפתח בפניהם [הפצועים] ויביאום עם מטותיהם לתוכו ויניחום שם. ד"ר י. דוד [יעקב דוד
שו"ב] מבקרם הרבה פעמים ביום...". בסיום הטיפול הרפואי שוחררו הנפגעים לבתיהם ונסגר בית-החולים, רק בקיץ 1912 הוא נפתח שוב באופן רשמי.
באסון במירון קיפחו את חייהם אחד-עשר איש ונפצעו בו למעלה מארבעים, חלקם נותרו נכים. עם היוודע הבשורה המרה בקרב יהודי ארץ-ישראל והתפוצות הוחל באיסוף תרומות למימון הטיפול הרפואי בפצועים ולעזרה סוציאלית למשפחות הנספים. לשם-כך אף הוקם בצפת ועד ציבורי לגיוס ולחלוקת הכספים, שהתקבלו מאנשים פרטיים וממוסדות יהודיים.
כנגד הגבאים הממונים על המקום הקדוש הופנתה ביקורת ציבורית נוקבת בשל התרשלותם בהחזקתו על-אף שהועברו להם האמצעים לתיקונו מבעוד מועד. לעומתם תלו קנאי צפת את האשמה שהביאה לאסון הגדול בעירוב בין גברים לנשים במירון והטילו על האחרונות חרם האוסר את ביקורן במקום בל"ג בעומר. בחלוף שנה (1912) הביאה הגזירה למיעוט המשתתפים בהילולת הרשב"י, מאחר שגברים רבים נמנעו מלעלות למירון עם ילדיהם ל’חאלקה’ ללא עזרת נשותיהם.
שנתיים לאחר-מכן (1914) נודע דבר החרם לעדה מימון (פישמן), מחנכת בבית הספר העברי בצפת. בהפגנת מחאה היא יצאה בל"ג בעומר למירון בלוויית שתיים מחברותיה והשתתפה בחגיגה "שמנו לב, שהחרדים הבאים בקרבתנו נרתעים מאתנו בסלידה כאילו נתקלו בדבר טומאה. היינו שלוש נשים בין אלפי גברים". עם שובן לצפת בוטל החרם מאליו ונשות העיר חזרו לחגוג בהילולת הרשב"י במירון מידי שנה בשנה.
כותב המאמר הוא דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן וחוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם