הדואר בא היום: מי יעצור את שליחת דואר הזבל?
ועדת הכלכלה של הכנסת תדון היום בהצעת החוק לצמצום שליחת עלוני דואר. תג המחיר שנושאים הניירות האלה כולל גם צריכה של כמויות אנרגיה, מים וכימיקלים. בשנים האחרונות הועלו כבר 12 הצעות חוק בנושא, אולי הפעם יצליחו למגר את התופעה?
בארץ נראה שכבר התרגלנו לרוקן את תיבת הדואר מעלוני הפרסום, הספאם המקורי, שגודשים אותן כמו עובש שמופיע מעצמו על אוכל שנשכח. ולמרות זאת, שבע שנים ואלפי קילומטרים מאוחר יותר, גם בבניין שבו אני גר הגיעו דפים עד נפש, ו-ועד הבית החליט לעשות מעשה. בכניסה לבניין נתלו שני דפים מודפסים: "שלום רב למחלקי הפרסומות! נא לא לחלק פרסומות בבית זה. כל מי שיעשה זאת ייתבע על השגת גבול".
למשך בערך חודש תיבות הדואר אכן נותרו ריקות מיערות הנייר הצבעוניים, אבל נראה שכמה ממחלקי העלונים לא התרשמו במיוחד. הטפטוף החל עם פרסומת לחשמלאי ופלאייר של מכבסה, ואחריהם החלו שוב להיערם פיסות הנייר המיותרות – בתיבת הדואר שלי ובאלפי תיבות דואר אחרות – באדיבות בעלי עסקים קטנים אך גם רשתות שיווק, רשתות פארם וחברות אחרות.
כמה חודשים קודם לכן, במקום שבו נתלתה הבקשה מטעם ועד הבית נתלו שלוש כרזות שהכריזו, כמה אירוני, כי "מהפכת המיחזור מתרחבת", ושבחדרי האשפה יוצב פח המיועד לאיסוף נייר למיחזור. מאז חלפו לפחות ארבעה חודשים, הפח הנכסף טרם הגיע והכרזות הושלכו אל פח האשפה הרגיל (או אל אחד מהמיכלים העגולים הירוקים לאיסוף נייר שברחוב).
אבל צריך לומר את האמת. מיחזור איננו פיתרון הקסם – לא במקרה של פרסומות בתיבות הדואר וגם לא במרבית
אלא שתג המחיר שנושאים הניירות האלה כולל גם צריכה של כמויות אנרגיה, מים וכימיקלים – ובהתאם, זיהום אוויר, בזבוז מים, זיהום מקורות מים ופליטות גזי החממה הכרוכים בכל תהליכי הייצור, כולל בשינוע של חומרי הגלם ושל המוצר המוגמר. יתר על כן, עלויות דומות – כתוצאה מצריכה נוספת של אנרגיה, מים ומשאבים נוספים – כרוכות גם בתהליך המיחזור עצמו, אם דואר הזבל בכלל מגיע לשם ולא אל המטמנות והמזבלות.
דוח שחובר לפני כשנתיים על ידי הארגון הסביבתי ForestEthics הראה, כי בארצות הברית לבדה אחראי דואר הזבל על כל מחזור חייו לפליטה של לא פחות מ-51.5 מיליון טון של גזי חממה בכל שנה – כמות שווה לזו שפולטות למעלה מ-9 מיליון מכוניות נוסעים ממוצעות. ואלה העצים – כן, העצים –שמהם עשויים הפלאיירים והברושורים שיכולים היו לקלוט את כמויות הפחמן הדו-חמצני האלו.
גם אם ההיקפים בישראל קטנים באופן מהותי מאלה האמריקאיים, עדיין אין בכך לגיטימציה. ויש מי מהמחוקקים שכבר נדרשו לעניין. במהלך שש השנים האחרונות הונחו על שולחן הכנסת לא פחות מ-12 הצעות חוק במטרה לטפל במפגע הקרוי עלוני פרסום בדואר ותליית מודעות בכניסה לבתים, בעיקר מטעמי ניקיון ואסתטיקה. האחרונה שבהן, של חבר הכנסת זבולון אורלב, אמצה את הגרסה המחמירה של הצעות חוק קודמות כשהציעה לאפשר את חלוקת העלונים והדבקת מודעות הפרסום רק בכפוף לאישור מפורש מבעלי הבית.
בסוף ינואר קיבלה הצעת החוק את אישורה של ועדת השרים לחקיקה. מהלך זה עשוי בהחלט לסלול את דרכה אל ספר החוקים, אך גם עלול לחסל את הסיכוי להיפטר מהמפגע המדוור בטווח הזמן הקרוב, שכן אישור זה הותנה, בין היתר, בהסרת הסעיף האוסר על חלוקת עלוני הפרסום לתיבות הדואר. בשיחת טלפון מספר חבר הכנסת אורלב כי הסייג מקובל עליו, אף שהוא מודע להיותם של עלוני הפרסום מפגע סביבתי. לטענתו, אין למפרסמים חלופה, ולכן איסור על חלוקת דברי פרסום בתיבות הדואר – כפי שהופיע בנוסח המקורי של הצעת החוק שלו (וגם קודמותיהן) – הוא בבחינת "גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה".
אלא שעלוני הפרסום בתיבות הדואר, בגלל ההשלכות ההיקפיות שלהם, הם דוגמה מובהקת למקרה שבו האינטרס הציבורי עולה על זה הפרטי, של בעלי העסקים או של הצרכנים. מחומרי הגלם הדרושים לייצורם ועד הטיפול בהם כפסולת, המפרסם – הנהנה העיקרי אם לא היחיד – נושא רק בחלק קטן מתוך כלל העלויות הכרוכות במחזור חייו השלם של פלאייר ממוצע, ובסופו של דבר, רובן המכריע של העלויות הנגזרות נופלות על הציבור, בלי קשר למידת העניין או הצורך שלו בדואר הזבל. בדיוק כמו מוצרים חד פעמיים רבים אחרים, גם במקרה של עלוני הפרסום, משך הזמן שבו הם ממלאים את ייעודם הוא קצרצר, אם בכלל, לעומת משך חייהם הכולל.
יתר על כן, המציאות מוכיחה שהחלופות כבר קיימות, גם בתחום השיווק וגם בתחום הדיוור. יותר ויותר חברות – ספקי אינטרנט, חברות אשראי, בנקים, חברות סלולאריות ואחרות – מציעות ללקוחותיהם להמיר את הודעות הנייר המסורתיות בהודעות בדואר האלקטרוני, שלהן יתרונות נוספים, אם בשל הצמצום הדרמטי בנפח האחסנה, אם בזכות מהירות המשלוח והנגישות, ואם משיקולי עלות.
אפילו בדואר ישראל הבינו שגם אם הדואר לא עומד להיעלם מחיינו בזמן הקרוב, כדאי לפנות לכיוונים חדשים. שירות iPost שהושק במארס האחרון מאפשר לכל אזרח לנהל תא דואר מקוון בחינם למגוון תכתובות רשמיות, וכבר היום משתמשות בו מספר חברות ביטוח, עיריות וגופים נוספים. עם זאת, אחד מהשירותים שדואר ישראל עדיין מציעים לעסקים הוא שיווק ישיר – הכינוי האלגנטי לפרסום בדואר. יעיל ככל שיהיה, שירות כזה כרוך בעלויות סביבתיות משמעותיות, שאינן כלולות בהשקעה הכלכלית של המפרסם או שקולות לה, ולכן קל להתעלם מהן, כשבפועל כולנו משלמים אותן.
לכן, הפיתרון האמיתי היחיד הוא צמצום הצריכה – ובהתאם, הייצור – של מוצרים מיותרים. בעידן שבו פרסומות מציפות את חיי היום-יום שלנו, עלוני פרסום בתיבות הדואר – וגם הרבה מהמוצרים שהם מקדמים – עונים על ההגדרה הזו.
היום (ג') צפויה לדון ועדת הכלכלה בכנסת בהצעת החוק, בנוסח של אורלב ובנוסח מוקדם יותר של חבר הכנסת דוד אזולאי, ובתקווה לא תסתפק רק בטיפול במפגע האסתטי של מודעות הפרסום המודבקות בכניסות לבתים, אלא גם תעשה צעד משמעותי יותר, כפי שכבר נעשה במדינות אחרות בעולם, כדי להילחם במפגע הסביבתי של דואר הזבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם