דרום ים המלח ממתין לפתרון
החלופות להצלת קו המלונות של ים המלח, הסובל מעליית המפלס, יוגשו בקרוב לממשלה. העיקר שתתקבל החלטה, שלא ימסמסו שוב את העניין
דניאל, תא"ל בדימוס, קצין הנדסה ראשי לשעבר, טיפוס תזזיתי וכריזמטי, קיבל מממשלת ישראל משימה: לבדוק איך, לעזאזל, אפשר להתגונן מפני עליית מפלס ים המלח. זו לא טעות: בעוד חלקו הצפוני של הים נסוג בקצב של יותר ממטר בשנה, החלק הדרומי - שהוא, למעשה, בריכות אידוי מלאכותיות המשמשות לכריית האשלג עלידי מפעלי ים המלח - צומח לגובה בקצב שנתי של 20 ס"מ. עליית המפלס, שנובעת מתהליך טבעי שבו המלח שוקע ונערם בקרקעית, לא היתה מטרידה, אלמלא המים כבר היו מאיימים על יסודות המלונות באזור עין בוקק ונווה זוהר. בכמה נקודות, המים כבר מלחכים את שוליו של כביש 90.
דניאל קיבל מהממשלה מנדט לבחון בזכוכית מגדלת 3 חלופות להתמודדות
בעלות כמעט דמיונית ובשלל מתנגדים שינסו לתקוע טריז בגלגליה. בין המלונאים, התעשיינים, הפוליטיקאים וארגוני הסביבה, מדינת ישראל תצטרך לקבל כאן החלטה. דניאל מקווה שלמי שצריך לקבל אותה יהיו מספיק אומץ ונחישות.
למעשה, כבר היינו בסרט הזה בתחילת העשור: אז הוביל אורי בן-נון, לשעבר מנכ"ל מפעלי ים המלח, בדיקה דומה. בן-נון הניח המלצות על שולחן הממשלה, ושם הן נותרו. התוצאה: אזור המלונות הפך לזירה סואנת של עבודות תשתית, אתרי קידוח לשאיבת מים וסוללות עפר שהוקמו כדי לגונן מפני הצפה מיידית. מדינת ישראל סברה שאם תטמון את הראש בחול המפלס יפסיק לטפס, והופתעה לגלות שזה לא קורה.
דניאל ואנשיו בחנו, כאמור, 3 פתרונות: בניית לגונה בלב בריכה מס' 5 (הבריכה שעל שפתה יושבים המלונות) - מעין סכר ענקי שיאפשר לווסת את המפלס; "קציר" מלח - שאיבת שכבות המלח מקרקעית הים הדרומי שתביא להורדת המפלס; והעתקת המלונות שעל קו המים לעמדה גבוהה יותר, תוך יצירת סוללת מגן שתשמש כטיילת ותיתן שקט להרבה שנים.
מבחינה תיירותית, האפשרות ה-3 מעניינת במיוחד: המלונאים, שיחששו לרווחיהם בטווח המיידי, אולי יעמדו על הרגליים האחוריות; אבל עבור הנופש הישראלי אלה יכולות להיות חדשות נהדרות. זה הסיכוי היחיד שמתחם המלונות המוזנח והכעור, שמצליח לבזבז בכישרון את פלא הטבע הנדיר שהוא שוכן לחופו, יעוצב מחדש מהיסוד ויהפוך לאזור תיירות מפתה ואיכותי.
מבחינה סביבתית, קציר המלח הוא החלופה המרתקת והטעונה: מסורתית, זה הפתרון המועדף על ארגוני הסביבה. כבר שנים טוענים הירוקים שמפעלי ים המלח צריכים לשאת בעלויות העתק ששאיבת המלח דורשת, בבחינת המזהם-משלם.
לדניאל יש עבורם בשורות מטרידות: הבעיה אינה הכסף, הוא אומר, אלא ההשלכות הסביבתיות האדירות של קציר המלח. צריך לשאוב מהקרקעית 20 מיליון טון מלח בשנה - הר בגודל של מצדה - כל 6 שנים. אחר כך צריך להעביר את הכבודה הזו לחלקו הצפוני של הים. הפרוצדורה הזו כרוכה בהקמת שורה של מפעלים גדולים, שיצרכו חשמל בהיקף 80-60 מגה-ואט ויעניקו לאזור אופי תעשייתי מובהק. ועוד לא דיברנו על הצורך להטמין את הררי המלח בקרקעית הים הצפוני, מהלך עתיר השלכות סביבתיות בפני עצמו.
דניאל מסרב בתוקף להסגיר מה הפתרון המועדף עליו. בשבועות הקרובים הוא עתיד להציג את החלופות, על שלל יתרונותיהם ובעיקר חסרונותיהם, בפני שר התיירות אליו הוא כפוף. אחר כך ילכו לממשלה. "אני לא יודע איזו החלטה תתקבל", הוא אומר, "אבל העיקר שתתקבל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שוב למסמס. כל חלופה שתיבחר תעלה הון עתק; אם יחליטו שלא להחליט, זה יעלה הרבה יותר".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם