מחלת הנשיקה
זה מתפשט לאחרונה יותר ויותר: אנשים שאני לא מכיר מנסים לטעום אותי (ומה בעצם עושים עם האף?)
"הייתי חייל שלך", אני שומע קול גברי עייף, ולפני שאני קם לזיהוי מקרוב, האיש עם הכרס והקרחת מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחום על שתי לחיי. הפרצוף שלי מוצמד בכוח אל הפרצוף שלו וכמו בשאר המקרים שבהם נשים וגברים שאני לא מכיר מנסים לטעום אותי - אני מחזיר לו נשיקה רופפת, מנסה להשתחרר מחיבוק הדוב של החייל האלמוני, ומה בעצם עושים עם האף?
וגם זה: אם הוא באמת היה חייל שלי, האם הוא היה מנסה להתנשק איתי בכוח כשהיינו בפעילות מבצעית? הרי אם הוא רק היה מנסה לקרב את הפרצוף המכוער שלו אל פניי הקרביות, הייתי מוריד אותו למאה שכיבות סמיכה וכל הסיכויים שהוא היה גם מרותק בשבת.
אני לא יודע מתי בדיוק התחילו האנשים להתנשק בכמויות מסחריות שכאלו, אבל יש לי הרגשה שזה היה בערך כשגברים מסוקסים התחילו לקרוא זה לזה "חמוד".
האם זה בגלל העולם המנוכר ובדידותו של האדם בעולם וירטואלי? אפילו המילה "פייסבוק" מרמזת לכך שאנשים שלא הכרת ואין לך רצון להכיר רוצים להתקרב לפרצוף שלך וללחך את לחייך המיוזעות. ככל שאתה מנושק יותר, אתה מתגעגע ללחיצת היד היבשה והקצרה, שמלווה לכל היותר בטפיחה קלה על הכתף, וכמו שאמר טוני סופראנו: לאן לעזאזל נעלמו גברים כמו גרי קופר?
תם זמנן של לחיצות היד והריחוק האנושי המתבקש משני אנשים שלא מכירים אחד את השני, או מכירים אבל לא זוכרים מאיפה בדיוק. בעוד שנים רבות יכתוב איזה פסיכולוג התנהגותי על המעבר החד מלחיצת יד מתונה לטעימה פתאומית, ובאותה הזדמנות אולי גם יסביר אותו מלומד למה המין האנושי הוא כנראה בעל החיים היחידי שמתנשק.
אין ספק שאנחנו חיים בזמנים דביקים, ומגיפת הנשיקות הגיעה אלינו כמו כל כך הרבה צורות התנהגות מביכות אחרות מאמריקה ובעיקר מהאריסטוקרטיה שלה - הוליווד.
בשני טקסים יוקרתיים של חלוקת פרסים, הוקרנו בכל העולם התמונות שבהן מדונה ובריטני ספירס מתנשקות בפה, ואחרי כמה חודשים, כמה מקורי, גם את סנדרה בולוק ואת סקרלט ג'והנסן טועמות זו את זו.
במקרה של מדונה ובריטני אפשר היה לראות שהכוכבות פשוט נהנות מהפרובוקציה שלהן, אבל אחרי שבולוק נישקה את סקרלט היא הביטה אל המצלמות בתוגה ומשכה את כתפיה בתנועה שאומרת: הנה, עשיתי את זה, עכשיו אתם מרוצים, כלבים?
כן, בהחלט. שתי נשים שמתנשקות זו עם זו, שלא לדבר על מתעלסות זו עם זו, הן פנטזיה די שכיחה אצל רוב המין הגברי. אנחנו לא יודעים אם הנשים עשו את זה כדי להדליק אותנו אבל נדלקנו ועכשיו מי יכבה אותנו? ומה שלא יהיה, תמיד נעדיף שסקרלט ג'והנסון תתנשק עם סנדרה ולא עם וודי אלן.
לעומת זאת, שני גברים שמתנשקים בפה בדרך כלל פשוט מגעילים אותנו. אין לנו שום בעיה שהם יעשו את זה, רק שאנחנו לא ממש רוצים לראות. לפני כשבועיים, באחד המשחקים של האן-בי-איי, הוקרנה על המסך הגדול של המגרש, בתקריב מפחיד, תמונה שבה אנחנו רואים איך דסטין הופמן מטה את ראשו הגדול ודופק נשיקה ארוכה לתוך פיו של חברו השחקן ג'ייסון בייטמן, ולדסטין יש חתיכת אף.
כותרות העיתון שלמחרת זעקו "הופמן יצא מהארון!". איזה ארון ואיזה נעליים, אשתו החוקית ישבה מאחוריו. אבל גם הופמן הדגול, שבעיניי בכל תפקידיו הגדולים בסרטים גילם את הגבר הנבוך, נכנע לאופנת הפרובוקציה והפרסום בכל מחיר. מעניין מה גברת רובינסון הייתה חושבת על זה.
עם כל הכבוד להוליווד, יש הבדל גדול בין נשיקות בסרטים לנשיקות בחיים עצמם. חבריי השחקנים וחברותיי השחקניות סיפרו לי לא פעם על סצנות נשיקה רטובות ב-40 טייקים מפרכים שאחריהם אתה נשבע לא להתנשק לעולם, וטוני קרטיס אמר ברגע שתוי של אמת: "להתנשק עם מרילין מונרו זה כמו להתנשק עם היטלר".
אין לי רחמים על טוני קרטיס, אבל אני לגמרי יודע להבדיל בין נשיקה אמיתית, כזאת שאתה מחכה לה חודשים, וכשזה מגיע סוף סוף אתה לא ממש יודע איך לבצע אותה ומה בעצם עושים עם האף, ובין הנשיקות הכפויות שאנשים מורחים אחד על השני בלי לעשות חשבון, וזה רק נעשה חמור יותר ויותר.
בעקבות הפופולריות הכובשת של ההתנשקות הציבורית, לא אתפלא אם יום אחד תתפשט התופעה גם לצמרת הפוליטית. מסיבת עיתונאים במדשאה של הבית הלבן. נשיא ארצות הברית הנמרץ נפגש עם אחמדינג'אד הרשע.
אובמה לוחש באוזן של המן: "כן, אנחנו יכולים" ומצמיד נשיקה ארוכה על שפתיו הדקות של הצורר. ופה, במזרח התיכון
ובלב הסכסוך, נתניהו נפגש עם מנהיג החמאס ושניהם נצמדים בשפתיים רטובות יותר מכל משוט.
לא אכפת לי שהנשיקות ישרתו את הפוליטיקאים וכו' כבי הקולנוע, העיקר שהן תיעקרנה מהמגזר הציבורי, ושלא אשמע יותר לעולם חבר מסוקס וקשה יום נפרד ממני בטלפון במילות הברכה החדשות והמעיקות: "יאללה, ביי, נשיקות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם