פרשת עמנואל: באוהלו של פרוש
פרשת עמנואל עשתה למאיר פרוש רק טוב. סגן שר החינוך ניצח על הפגנת ה-100 אלף ואפילו הצ'ילבה יעקב ליצמן נאלץ להגיע לאוהל במעשיהו
האפליה בעולם החרדי היא כמו מזג האוויר. כולם מדברים עליה כמו על גזירת גורל, אבל רצים לחפש מגננה. פעם הם אומרים שמדובר בהבדלי מנטליות בין העדות. פעם הם טוענים שאפילו אצל האשכנזים האנשים מקהילות שונות לא מתחתנים בחיים זה עם זה. לסגן השר פרוש יש אפילו פלפול מתוחכם. "הספרדים בעצמם מבקשים שיהיו להם מכסות קבלה בישיבות אשכנזיות", הוא אומר.
למה?
"כי הם רוצים ללמוד בישיבות האלה".
מה זה קשור?
"אם לא יהיו מכסות, יהיו 60 או 70 אחוז ספרדים".
ואז?
"זו לא תהיה ישיבה אשכנזית".
נו.
"מה נו, אמרתי לך שהם רוצים ללמוד בישיבות אשכנזיות".
הבנתם? מצב רוח טוב יש למאיר פרוש בימים האלה. יש לו סיבות טובות. אחרי הרבה חודשים שבהם אכל חצץ הוא טועם קצת נחת. ביום חמישי האחרון תפס פרוש בעלות על הפגנת ההמונים החרדית. הוא הצליח להוציא לרחוב עשרות אלפי חרדים בירושלים ובבני ברק, שמחו על ההחלטה של בית המשפט העליון לזרוק לכלא לשבועיים עשרות הורים מעמנואל, אחרי שביזו את צווי בית המשפט. "זה היה מצעד הגאווה שלנו", התפעל שמשון הירש מבני ברק, תומך פרוש. בסוף השבוע הבא ייצאו האסירים ממעשיהו ואז יחליפו אותם נשותיהן.
פרוש, בן 55, חזר לימים הגדולים של אביו, מנחם פרוש, שארגן הפגנת ענק נגד פסיקות בג"ץ ב-1999 והוציא כמעט את כל המגזר החרדי לרחובות ירושלים. יש אפילו שאוחזים כי סבו, משה פרוש, ארגן לפני קום המדינה כמה הפגנות חרדיות. אין הרבה אנשים שמכירים כמו בני המשפחה העסקנית הזו את הלוך הרוחות בציבור החרדי ואת היכולת להוציא אותם למלחמה. פרוש הבן לקח הפעם את האמוציות והלביש עליהן את הפסיקות החדשות של השופט אדמונד לוי.
"הציבור שלנו היה טעון", מפרט פרוש את טקטיקת הגיוס הנכונה. "ראית את זה לאורך כל הדיון בבית המשפט. יכולתי לזרוק את הקפיץ לכל מקום, לכל חסידות. זה כלל ראשון -
פרוש עצמו תרם את חלקו כאשר פרץ בבכי בפגישה עם הנשיא ביום חמישי, לפני ההפגנה, וביקש על נפשם של ההורים. התוצאה הייתה מרשימה. רבבות החרדים שטפו את הרחובות הראשיים בירושלים ובבני ברק וצבאו על מגרש הרוסים, כדי לראות את "שלוחי התורה" צועדים בגאון לתאי המעצר. במהלך ההפגנות ידע פרוש לחלק את הנאומים והתפילות בין כולם, אדמו"רים ופוליטיקאים, מנהיגי חצרות גדולות וקטנות, אשכנזים וספרדים. כל אחד מצא את פרק התהילים שלו. "המזל הוא שפיצלתי את הכוחות בין ירושלים ובני ברק", מחייך פרוש.
"אילו הייתי הולך רק על ירושלים, הייתי הורס את ההפגנה. כל בני ברק הייתה נתקעת בפקקים בדרך לירושלים. הכל עניין של ניסיון". המדינה הרוויחה משהו מההפגנה שלכם? הוצאתם קיטור? "ההפך. בית המשפט שלח לבית הסוהר 43 הורים שביזו את בית המשפט. מה הוא קיבל? מאות אלפים שיוצאים לרחובות, בזים לו ומבזים אותו". מה המסקנה? "אסור ללכת רחוק מדי".
בתחילת השבוע המשיך פרוש את ההימור המוצלח ואפילו הלך לממש רווחים. צוות החמ"ל שהקים ברחוב פרס 5, משרדו הוותיק ליד קולנוע אדיסון שנהרס (ועל חורבותיו נבנית היום ישיבת סאטמר), יצא לארגן את האוהל במעשיהו. במוצאי שבת האוהל כבר היה מוכן ומאות אנשים הגיעו לסעודת מלווה מלכה.
השירה והריקודים סחפו כנראה גם את אסירי עמנואל, שישבו מעבר לחומה. הדיווחים זרמו החוצה דרך הטלפון הציבורי. שירות בתי הסוהר, התלוננו העצורים, מסרב לשלוח אליהם את האסיר הרב שלמה בניזרי, שר הבריאות לשעבר, כדי שייתן שיעור בהלכות השעה. אבל המצב סביר, בסך הכל. ל', אחד ההורים מעמנואל שלא שלח את בתו למגמה הכללית ב"בית יעקב", הגיע למאהל. משום מה הוא נמצא בחוץ ולא בפנים, אבל שומר על קשר טוב עם החברים באמצעות הטלכרט. ל' אפילו נשמע מאוכזב על הפספוס של המשטרה, שדילגה עליו באכזריות.
"תראה, יושבים שם 40 חבר'ה. חברים שלי", הוא הפליג בקנאה לתוך הכלא. "כולם ביחד. לא עובדים, לא עושים כלום. מקבלים שירות. אין אישה על הראש. אין ילדים על הראש. יש אפילו ליווי מוזיקלי שמגיע מהאוהל. מה רע?".
פרוש עצמו נראה כמו חתן באוהלו. ביום ראשון בערב כבר סבבו אותו בהערצה כל מפקדי הצבא שלו. שני בניו, מוישי ונוחי, דאגו שדבר לא יחסר. בדור הבא הם כבר יארגנו את ההפגנות הגדולות. הקמב"ץ יוסי דייטש, חבר מועצת עיריית ירושלים, התרוצץ בין הקרואים והלא-קרואים. הרב מרדכי נויגרשל הגיע גם הוא. גם איש הבידור החרדי אבא טרוצקי, שמכנה את עצמו איש רוח, כי "אני עושה הרבה רוח". הפעם הוא רציני. כואב לו על השיבוש שנעשה לדעתו במונחי האפליה. "אלה הבדלי תרבות שמנסים לעשות מהם הבדלי מהות. סתם מלחמה. על כלום".
האנשים שפרוש קידם בעבר באו להחזיר לו במנות כפולות ומכופלות. מאיר רובינשטיין, ראש עיריית בית"ר עילית, צעק שם קריאות בוז נגד הרב יואב ללום, שהגיש את העתירה. ההשתלהבות הזו לא מקרית. באוקטובר 2007 התקיימו בחירות בבית"ר. פרוש תמך ברובינשטיין החסידי והסתכסך עם ראשי הרבנים של העולם הליטאי, ובעיקר עם חסידות גור. לימים השיבו לו כולם מנה אחת אפיים. אנשי גור תמכו כאיש אחד בניר ברקת לראשות העיר ירושלים. פרוש הפסיד. את המערכה מטעם גור ניהל נגדו ח"כ יעקב ליצמן. תכף נחזור אליו.
וגם האוכל לא איחר להגיע לאוהל. אלפי לחמניות זרמו מבני ברק, מקייטרינג שנקרא "מעדני המלך". היו גם פשטידות, סלטים ושתייה כיד המלך. ההתנפלות הגדולה גרמה למחשבה שנייה, והמקרר שהיה פתוח ביום ראשון נסגר ביום שני באמצעות שרשרת ברזל שהושאלה כנראה מהכלא הסמוך. שני אברכים צעירים אמרו "נו בטח, אין אצלנו גבול". הם גם לימדו אותי שם שיר, שלקוח כנראה מהווי הזלילה של החסידים. "לך לשטיבל, לך לשטיבל, עוד מעט יהיה שם קיגל. לא נשאר, לא נורא, תלקק ת'קערה". חבל שאת המנגינה הזו אי אפשר להעביר לקוראים.
פרוש לא מלקק בינתיים את הקערה. הוא הופך אותה. על הקו גדעון סער, שר החינוך. עד לרגע זה קשה להבין המחדל של מי בפרשת עמנואל גדול יותר. האם של השר האחראי, שלא הצליח לפתור את הבעיה של עמנואל מבעוד מועד, ועכשיו הוא רץ בין אולפני טלוויזיה ובין ערוצי הרדיו וטוען שאינו אשם, או של סגנו מיהדות התורה? לזכותו של סער ייאמר כי עשה מאמצים כנים ונפגש פעמים רבות עם מנכ"ל המשרד ועם ההורים העקשנים. הוא גם היה נתון לפסיקות של בית המשפט העליון, שקשרו את ידיו. התוצאה הכללית היא כישלון מהדהד שהידרדר למלחמת עולמות בין החרדים לחילונים.
בציבור החרדי יש מי שטוען שפרוש בא לחפות באוהל במעשיהו על האפסות שגילה במשרד החינוך. סער בינתיים רותח. הוא תובע מפרוש לפרק את מאהל המחאה. הטיעונים צודקים. פרוש הוא סגן שר בממשלה שנלחם בפסיקות של בית המשפט העליון. פרופ' שלמה אבינרי תבע בתחילת השבוע לפטר אותו במיידי. סער אמר שאין עילה של ממש. ההתנצחות הטלפונית עם שר החינוך מוסיפה לו רייטינג ורצוי שתישמע בכל מתחם מעשיהו. "אני לא אפרק", הוא צועק לאפרכסת. "בסדר, לא אקרא לזה לשכת סגן שר. מהיום זה אוהל של יהדות התורה".
והנה ח"כ מנחם אליעזר מוזס, יו"ר סיעת יהדות התורה, שגם הוא עבר להתגורר באוהל. מוזס נסחף בהתלהבות הכללית ולא נתן לאף מיקרופון לברוח בלי שקלט את דבריו המלומדים ( " בעמנואל נעשה מגה-פיגוע", הצהיר ). ביום ראשון הוא הגדיל לעשות והצהיר ש"אם פרוש יפוטר, כולנו הולכים איתו".
המרפק שהכניס פרוש בצלעותיו של מוזס בתגובה היה מזכה אותו בכרטיס אדום, אילו רק היה בסביבה איזה שופט אידיוט מהמונדיאל. "איך אתה מדבר", הוא לחש לעברו בזעם. "אנחנו לא הולכים לשום מקום".
מוזס הזה, שמתי לב, עולה לפרוש על העצבים. לפחות פעם אחת באוהל הוא ניסה ללטף את זקנו, כנראה סימן להפגנת חיבה. פרוש נרתע והדף אותו בלי חמלה.
ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום שני, ופרוש שוב במאהל, יושב על כורסת המנהלים הכבדה שהועתקה מלשכתו, מזגן מחרחר תקוע מעל לראשו, שטיח בצבע ירוק מזעזע פרוש לרגליו והוא מניד בראשו מצד לצד ומתופף בכף ידו הימנית בשמחה על השולחן: טח, טח, טח, טח, כאילו שומע מוזיקה רחוקה, נעימה לאוזן. בצהריים אמורים להגיע לאוהל חברי סיעת יהדות התורה כדי לנהל במקום את ישיבת הסיעה.
עד אז העסק גדול, ומגיעים אנשים מכל הבא ליד. אפילו משה פייגלין נראה באוהל, תובע מבית המשפט לתת להורים לחנך את ילדיהם כרצונם. וגם האברך משה איזנברג מחסידות בעלז באנטוורפן.
ברגעים האלה עצר העולם החרדי את נשימתו. שאלת המפתח הייתה אם לאוהל של פרוש יגיע ח"כ ליצמן או לא. הדקות נוקפות. חברי הכנסת והעסקנים הבכירים מגיעים.
משה גפני ואורי מקלב מדגל התורה. ישראל אייכלר מבעלז. מוזס שם כבר יומיים. הצהרות הפתיחה מתחילות, וחברי הכנסת עושים ביניהם תחרות במיליטנטיות מילולית, ומפריכים לאוויר סיסמאות סרק על פרישה מהקואליציה (לאן הם ילכו בדיוק?). החום באוהל בלתי נסבל בעליל. "משאירים חודש שלם 292 ילדים בלי אבא או אמא", זועם ח"כ מוזס על בית המשפט. "293 ילדים ", מתקן מישהו. "הלילה נולד עוד תינוק".
ליצמן הגיע באיחור של חצי שעה ("רק בגלל שהאדמו"ר מסלונים ביקש ממני"). הוא נכנס לאוהל בהיסוס יחד עם אחד מעוזריו. פרוש לקח נשימה ארוכה, הניח סנטר כבד על כף היד ושקע בהרהורים. מאז הפדיחה הגדולה בבחירות בירושלים היו לו כמה הישגים. הוא הקים עיתון שנקרא "המבשר", גייס אלפי מינויים, ונגס ב"המודיע" שמייצג את עמדות חסידות גור. פרוש הצליח גם לשגר את ליצמן למשרד הבריאות, שנחשב בית קברות לעסקנים פוליטיים (ליצמן טוען שהוא פופולרי "למרות שניסו לפגוע בי" ). עכשיו הוא רואה את ליצמן בא לאוהל הביתי שהקים מול חומות מעשיהו. "מי צריך יותר מזה? ", כמו שאומרת הפרסומת.
ליצמן עזב אחרי כמה דקות. יש גבול למאזוכיזם. "נוך שלאפרעס", " נוך שלאפרעס", התרוננו ביידיש תומכי פרוש. "הוא נגרר בעל כורחו, כמו סחבה", תרגמו לי. בינתיים הם מתחו וילון מסביב לשולחן, כמו זה שמפריד בין המיטות בבתי החולים. חברי הכנסת שנשארו באוהל ידעו שכולם שומעים כל מילה מעבר לווילון, אבל למרות הכל הגבירו את קולם, ליתר ביטחון. משה גפני בחר כתובת מעניינת למתקפה. "נתן אשל מלשכת ראש הממשלה התקשר אליי וביקש שנתמוך ב'ישראל היום'", סיפר . "הוא אמר שזה מה שנתניהו מבקש. הסכמנו. תראו מה הם כותבים עלינו היום? מה זה? הפכנו לפילגש של הליכוד".
אגב , שלשום הלך פרוש לבקר את ההורים בכלא. הפרשנים החרדים הבכירים, שקשה למצוא ציניקנים מהם, אמרו שהוא בא לוודא שהם נשארים בתאיהם ונשותיהן יחליפו אותם, ואם אפשר, הם יחליפו את הנשים וחוזר חלילה, ופרוש יפגין מולם באוהל גם בשנה וחצי הקרובה.
הפרשן לענייני חרדים שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש (חופש דת ושוויון) מכיר את פרוש 30 שנה, מאז החל את הקריירה שלו בעיתון "כל העיר". שחר טוען כי פרשת עמנואל, ההפגנה הגדולה והמחאה הבוטה מול בית הסוהר במעשיהו, יגרמו נזק מצטבר לפרוש וחבריו החרדים. "לפני עשר שנים ההפגנות נגד בג"ץ העלו את אהוד ברק לשלטון. היום אנחנו חוזרים על אותו הסרט", אומר אילן. "החרדים עושים ליאיר לפיד את הקמפיין, ואולי מכשירים מהפך חדש. החילונים לא מבינים היום מה החרדים עושים. הם נגד בית המשפט? הם בעד גזענות? הם תומכים באמא מרעיבה? הם רוצים להרוס את אינטל?".
פרוש לא מסכים לניתוח. "הציבור מתחיל להבין אותנו בזכות מה שאנחנו עושים", הוא משוכנע. "יש היום מאמרים בזכותנו, ונגד ההחלטות של בית המשפט. אני ידעתי שיבינו אותנו רק אם נוציא 200 אלף איש לרחוב. שהציבור יראה את ההורים המסכנים האלה הולכים למעצר על כלום. אנחנו לא שינינו את הדעה שלנו, הרבנים לא שינו, ההורים לא שינו. זו אותה דעה ואותה הלכה. אם ראשי השלטון רוצים לחנך אותנו בדרך אחרת, אין לנו ברירה. נמסור את הנפש. בית סוהר? שיהיה. צר לי על מה שיהיה כאן בעתיד".
ובעתיד הקרוב, בעוד חצי שנה, פרוש עצמו יעזוב את הכנסת, בתוקף הסכמי רוטציה מסובכים בין החצרות. ישראל אייכלר יחליף אותו. ליצמן, בתרגיל ממזרי, ניסה השבוע להוציא בכל זאת את יהדות התורה מהקואליציה, כדי לגזור על פרוש תקופת יובש תקשורתית מרגע זה ממש. שום דבר. "ליצמן מעניין אותנו כמו הקרטופל של קרצמעך (תפוחי האדמה של הטמבל) ", אמרו באוהל המחאה. פרוש, כדרכו, רוצה להישאר בקואליציה ולהילחם כאילו הוא מחוצה לה. אילו ליצמן היה לידו הוא היה חוטף כזה מרפק. אוי אוי אוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם