השרים יכריעו אם יוקם כפר נופש בחוף פלמחים
ממשלת ישראל תתכנס היום לדון בעתידו של חוף פלמחים. מצד אחד, עומדים היזמים, שרכשו 70 דונם מול הים וחולמים להקים עליהם כפר נופש. מולם נלחמים הארגונים הירוקים, שמקווים למנוע מכרישי הנדל"ן לשחות אל החוף
חוף פלמחים הפך לסמל סביבתי, על אף שאין לו קשר ישיר לסביבה במובנה הקלאסי, הישן: כפר הנופש לא אמור לקום על שטחים פתוחים או טבעיים, הוא לא מאיים על מערכות אקולוגיות יבשתיות או ימיות. הכפר עתיד לקום על שטח שמשמש היום מגרש חנייה מאולתר בעורפו של חוף הרחצה. אלא שנוכחותו שם, לטענת מתנגדיו, תהפוך את החוף כולו מחוף ציבורי פתוח שכל ישראלי מרגיש בו בבית
למעשה, מדובר במאבק שהוא יותר חברתי מסביבתי, מאבק שמהווה שילוב מעודכן של אדום וירוק.
לפני כשבועיים, כשהתברר שהפרשה המרה והמפותלת הזו עולה להכרעת הממשלה, התנועה הסביבתית ראתה בכך הישג גדול. לרגע היה נדמה שהניצחון מונח בכיס הירוק, ושהצעת המחליטים שהניח השר להגנת הסביבה על שולחן הממשלה-לבטל את ייעודה התיירותי של רצועת החוף המדוברת - תזכה לרוב קליל. אלא שמאז התייצב שר התיירות מיסז'ניקוב למאבק חזיתי מול ארדן, והמשנה ליועמ"ש קבעה שלא נפל פגם חוקי בהליכי התכנון והשיווק של הכפר. אתמול כבר אפשר היה לאתר בשני הצדדים הרבה מתח. מהשאננות לא נותר זכר. בתנועה הסביבתית נזכרו ברקורד הסביבתי הדל של רוב השרים, שלא לדבר על ראש הממשלה, והבינו שמוטב להנמיך ציפיות.
סאגת חוף פלמחים החלה בחורף 2008, כשקבוצה של צעירים מהאזור, שנהגו לטייל ולבלות על החוף, נתקלה לתדהמתה בגדר מכוערת שהתרוממה באמצע החולות, 30 מטר מקו המים, והפכה באחת חוף ים רומנטי לאתר בנייה מכוער. בדיעבד, היזמים היו שמחים למחוק את פרק הגדר מהרזומה שלהם. התמונות המקוממות של חומת הפח בלב החוף קיבעו אותם בתודעה הציבורית כ"חמדני נדל"ן" ברוטליים - זה הביטוי הציורי שבו בחר לתאר אותם הנשיא פרס - שמפקיעים בגסות חלקת חוף ציבורית לטובת עסקיהם הפרטיים.
המחאה ניצתה בצורה ספונטנית. הצעירים הקימו אוהל מחאה על החוף, ניגנו בגיטרה ושרו שירי אהבה לים. מחאות כאלה נוטות להיעלם בישראל עם אור הבוקר, כשאיש-איש חוזרים לענייניהם. הפעם קרה משהו אחר. המחאה תפסה תאוצה והתגלגלה כלפי מעלה. התקשורת הגיעה, בעקבותיה הח"כים שדיברו על "עסקה אפלה בפלמחים". השר להגנת הסביבה התגייס, פרקליטות "אדם, טבע ודין" ניהלו קרב קשה עם היזמים בבית המשפט והדפו את תוכניות הבינוי שלהם עד למרחק מאה מטר מקו המים.
אלא שמתנגדי הכפר לא רוצים לראות אותו במרחק מאה מטר מהים; הם לא רוצים לראות אותו בכלל.
בשלבים הראשונים של המאבק קשה היה למצוא מישהו שייתן לו סיכוי. התוכנית להקמת כפר הנופש בפלמחים עברה את כל ההליכים המקובלים, זכתה לתמיכת כל הגורמים הרלוונטיים ובמונחים תכנוניים כבר הייתה עובדה קיימת. באתר של חברת הבנייה "מעוז דניאל", שבבעלות פיני מלכה, אחד היזמים, דיווחו בלשון הווה על בניית הכפר. בהיסטוריה הנדל"נית של ישראל לא מוכרים הרבה מקרים שבהם תוכנית שנמצאת בשלב הזה נהדפת לאחור. האפשרות הזו הפכה לממשית רק ברגע שבו מבקר המדינה החליט להיכנס לתמונה. הדוח החמור שפרסם שלח את כפר הנופש להקפאה עמוקה.
אם בתחילת הדרך ההתנגדות לתוכנית הבינוי באה בעיקר מהבטן - מה פתאום לוקחים לנו את החוף - עטף הדוח של לינדנשטראוס את העסקה באריזה של קומבינה וחשש לשחיתות. הדוח לא אמר מילה על היזמים, אבל צלב את מינהל מקרקעי ישראל, על כך שמיהר להעביר את התוכנית רגע לפני שהחוק לשמירת הסביבה החופית ייכנס לתוקף; ששיווק את הקרקע במחיר מצחיק (70 דונם בשמונה מיליון שקל) ; שלא שיתף את משרד התיירות ושלא שקל בכובד ראש את האינטרס הציבורי. הדוח עסק במינהל, אבל תדמיתם של היזמים ספגה נוק אאוט. הרי אם מישהו דאג לסדר להם חתיכת חוף במסלול וי-איי-פי, כנראה הם נתנו לו סיבה.
ואז בא היועץ המשפטי לממשלה ושוב הפך את הקערה. חוות הדעת של היועץ קובעת שלא נפלו פגמים חוקיים בעסקה, שאין ראיות לקומבינה או שחיתות, שאין עילה לחקירה פלילית. מצד שני, אומר היועץ, אם הממשלה השתכנעה מנימוקי המתנגדים והיא מעוניינת לבטל את הקמת הכפר - מותר לה. הכדור חזר מהשדה המשפטי לזירה הציבורית-פוליטית. מדינת ישראל, שאי שם בשנות התשעים החליטה שבחוף פלמחים צריך לקום כפר נופש, צריכה להחליט אם היא עדיין חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. לא מומלץ להמר על התוצאה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם