ילדת הטבע מספרת: כך הבסתי את היזמים בחוף פלמחים
היא נולדה ביוהנסבורג ובמונדיאל עודדה את נבחרות אפריקה. בגיל 16 עזבה את התיכון והחלה לימודים אקסטרניים, ובעתיד היא חולמת להיות שומרת יערות. חמושה בראסטות ובהרבה חוצפה הצליחה עדי לוסטיג לעצור את פרויקט כפר הנופש בפלמחים. ראיון
לעדי לוסטיג יש ראסטות ארוכות, מבט חודרני בעיניים וחיוך שובה לב, תמים. גם חוש הומור יש לה. אולי בגלל זה קצת קשה להאמין שהנערה הצעירה הזו, רק בת 20, הצליחה לכופף פוליטיקאים מקומיים ויזמי נדל"ן עתירי ממון, שתכננו להקים כפר נופש בחוף פלמחים ואף שילמו על הקרקע שמונה מיליון שקלים.
ביום ראשון השבוע החליטה הממשלה להחזיר את תוכנית הקמת כפר הנופש בחזרה למוסדות התכנון שם כנראה תבוטל.
הניצחון הירוק המרשים אחרי מאבק ממושך – שחלקו בריסוס כתובות מחאה בחוף פלמחים וחלקו מפגשים עם חברי כנסת, שרים, נשיא המדינה ומבקר המדינה, מאפשר לה סוף סוף לנוח קצת. "היום אני מנסה להחזיר לחיי קצת את הילדות שאבדה לי בתוך כל המאבקים והמלחמות והלילות בלי השינה", היא אומרת, "אני חייבת לעשות את זה לפני שהבגרות תשתלט עליי".
היא בת הזקונים במשפחתה המתגוררת במושב בית עובד. לצה"ל לא התגייסה מטעמים
"נולדתי ביוהנסבורג שבדרום אפריקה", מספרת לוסטיג. "גם אמא שלי וגם אבא שלי דרום אפריקאים, שהחליטו להגשים את החלום הציוני ולעלות לישראל כשאני הייתי בערך בת ארבע. סתם. האמת היא שהם פשוט האמינו שבישראל החיים קצת יותר טובים, ויהיה נחמד לגדל את הילדים פה".
את זוכרת את החיים באפריקה?
"אין לי יותר מדי סיפורים מאותה תקופה שגרתי בדרום אפריקה, כי הייתי ממש קטנה. החוויות שלי מהמקום נוצרו יותר מאוחר, כשחזרתי לבקר שם פעם אחר פעם. יש לי הרבה מאוד משפחה שגרה שם ואנחנו נוסעים אליהם בחופשים".
אז לא ניצלת את המשפחה ונסעת לראות את המונדיאל?
"דווקא עכשיו לא נסעתי למונדיאל. הייתי פה בארץ ועודדתי אותם כל כך שזה היה כמעט כמו להיות שם. עקבתי אחרי כל המשחקים בדריכות ומאוד קיוויתי שאחת הנבחרות שלנו תנצח, או לפחות תגיע לגמר".
שלנו?
"כן, אני מאוד אוהבת את דרום אפריקה והיא כמו בית שני שלי. עודדתי את הנבחרות האפריקאיות כל הזמן, ומאוד התאכזבתי שאף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסוף או אפילו לחצי הגמר.
"לקחתי את זה קשה שגאנה הפסידה, וגם אני מודה שרציתי שהנבחרת של ברזיל תצליח יותר. לא נורא, אולי פעם הבאה. זה עצוב שתחרות מתקיימת ביבשת אפריקה ואף אחת מהנבחרות שלה לא עולה לגמר".
אבל זה מעולם לא קרה שנבחרת אפריקאית הגיעה לגמר או לחצי גמר, לא?
"האמת שזה נכון. טוב, אין מה לעשות חוץ מלקוות לפעם הבאה".
בלוסטיג זורם הדם האפריקאי והיא גאה בו מאוד. כאשר החליטו הוריה לקחת את ילדיהם לארץ הקודש, לעזוב את הכול ולהתחיל מחדש, הם התיישבו לתקופה קצרה בנווה מונוסון ומיד לאחר מכן עברו לגור במושב בית עובד, מקום משכנה של לוסטיג עד היום הזה.
"למדתי תקופה קצרה בבית הספר בגן רווה ולאחר מכן בגבעת ברנר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי והחלטתי לעזוב", מספרת לוסטיג. "הבנתי שאני מתאימה יותר למסגרת שהיא אקסטרנית, והתחלתי ללמוד ביואל גבע כבר בכיתה י'. למדתי שם כל התיכון עד שקיבלתי את תעודת הבגרות".
את המלחמה על שמירת חוף פלמחים התחילה לוסטיג כשהייתה בת 18, נערה צעירה ותמימה, שמצאה עצמה מהר מאוד בלב מאבק קשה בין יזמי נדל"ן לבין פעילי סביבה עקשנים. במקום לבלות עם חברים בקניון ובסרטים, לוסטיג העבירה את שנות נעוריה בין חולות ומשרדים ממשלתיים.
היה לך קשר מיוחד לים ולחוף פלמחים עוד לפני תחילת המאבק?
"ברור. אני הייתי בים כל החיים שלי וזו אחת האהבות הגדולות ביותר שלי. מהרגע שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי, הייתי נוסעת כל יום לחוף פלמחים, לבלות עם חברים ולפעמים אפילו לבד.
"בבוקר הייתי מגיעה לחוף ובערב הייתי לומדת ביואל גבע. כמעט כל שבוע היינו נוסעים לים כדי לראות את השקיעה, ומבחינתנו זה היה הבילוי שלנו. לא היינו צריכים יותר מזה".
מתי בפעם הראשונה הבנת שהולכים להרוס את החוף?
"באחד הימים של פברואר 2008 הגעתי לים כהרגלי, ופתאום ראיתי מולי גדרות ועמודים גדולים תקועים בחול. לא הבנתי מה קורה וניסיתי לברר מה עושים שם. שאלתי כל אדם שהיה בסביבה. התחילו לתת לי המון תירוצים מוזרים, שמישהי נתקעה ומנסים לחלץ אותה. אחר כך נתנו לי עוד תירוצים של שיפוצים, אבל שום דבר לא נשמע לי אמין במיוחד".
למה?
"כי לא היו סרטים שהקיפו את המקום כמו שהמשטרה עושה כשקורה משהו ולא היה שום סימן לשיפוצים. גם לא היו שלטים שאומרים מה עושים, מה המטרה ומה היקף הזמן. הדברים פשוט נראו חשודים".
אז מה עשית כשלא הצלחת לדלות מידע מהאנשים במקום?
"חזרתי הביתה יחד עם כמה חברים, ואמרנו שחייבים להיכנס לאינטרנט ולחפש את כל המידע שאפשר למצוא על מה שקורה בחוף. היה לנו ברור מהרגע הראשון שמדובר במשהו חריג ונורא, ולא היינו רגועים. מהר מאוד הבנו שאנחנו צודקים, כשגילינו שמתכוונים לבנות במקום כפר נופש ענק, ולהרוס את החוף שלנו".
מאותו הרגע שלוסטיג גילתה על הבנייה המיועדת בחוף, השתנו חייה ללא היכר. נראה כאילו ברגע אחד השילה מעליה את חבלי הילדות ונכנסה זקופה ובטוחה לתקופת הבגרות, אולי אפילו מבלי שתכננה לעשות זאת.
לוסטיג החליטה כי היא וחבריה יעברו לגור בחוף פלמחים, ולא יעצמו עין אחת בזמן שהבולדוזרים והטרקטורים עלולים להרוס את המקום האהוב עליה ולמחוק את פיסת הטבע היחידה כמעט שנשארה באיזור.
מתי עברת לישון בחוף?
"ממש יומיים לאחר שגילינו מה עומד לקרות לחוף פלמחים. הבנתי מהר מאוד שמעכשיו, אם יום אחד לא נגיע למקום ונשמור עליו, יום למחרת כבר נגיע ונמצא שם הריסות ובטון. ראינו מה קורה עם כל המחלפים שצצו בכל פינה באיזור ואיך הורסים כל פיסת ירק שיש כדי ליצור כבישים. לא יכולנו לתת לזה לקרות למקום שלנו".
ובכל זאת, יש הבדל גדול בין להבין שיש סכנה לבין פתיחת מאבק עיקש כנגד היזמים. מתי התחילה הפעילות בשטח?
"שוב, זה קרה ממש ברגע שגילינו מה הייעוד של המקום. אני ואחותי התחלנו להדפיס המון עלונים שבהם נכתב על הפגנה בחוף פלמחים, הסתובבנו ברחובות וחילקנו אותם. החלטנו שמעכשיו יהיו הפגנות בכל יום, ואנחנו לא נעזוב את החוף.
"ככל שחקרנו יותר, הבנו שהיזמים הספיקו לתכנן משהו עצום והייתה להם כבר תוכנית הדמיה מפחידה וזמני ביצוע. אנחנו פשוט התיישבנו בחוף ולא הסכמו לזוז ממנו".
וכבר בהתחלה אנשים הגיעו להפגין ולעזור לכם במאבק?
"בהתחלה הגיעו לחוף המשפחה שלי וחברים קרובים. לאט לאט, כשהתחלנו ליצור מודעות ברחובות, הקבוצה התחילה להתרחב. אנשים גם ראו את השלטים שלנו וראו אותנו ישנים בחוף, והתעניינו. היינו עושים שמירות על המקום ומתחלפים. זו הייתה תקופה מטורפת עם הרבה אדרנלין והרבה לחץ".
אז איך התנהלת בתקופה של תחילת המאבק? איך ניהלת את חייך הפרטיים ואת הלימודים, כשהיית צריכה לנהל מלחמה ולשמור על החוף?
"זה היה מאוד קשה. במבט לאחור הכול היה פשוט משוגע. כל היום הייתי בחוף במשמרת מחאה, ובערב הייתי נוסעת מהר ליואל גבע כדי ללמוד. לא היה לי כלום בחיים מלבד החוף והלימודים, והייתי צריכה לוותר על הרבה דברים שאהבתי. אפשר לומר שהמצב הזה נמשך יותר משנתיים, בהתחשב בעובדה שרק עכשיו הגענו לתוצאות".
נראה שלא היה לך הרבה זמן לבלות עם חברים ולראות טלוויזיה, כמו כל המתבגרים.
"החברים הקרובים שלי היו איתי בחוף וטלוויזיה אני פשוט לא רואה. זו שטיפת מוח נוראית ואני חושבת שאסור לתת לילדים לצפות בה בכלל".
את לא חושבת שהטלוויזיה קידמה הרבה מהמאבק שלכם?
"האמת שזה נכון. התקשורת בכלל עזרה לנו מאוד ותמכה בנו כל הדרך. אבל פה היה מדובר בחדשות אמיתיות, וכאן כנראה יש מקום לטלוויזיה. הכוונה שלי הייתה לאותן תוכניות פריים טיים שמטמטמות את השכל ולא תורמות כלום. כמו כל הריאליטי שמציף את המדינה".
אז בזמן שהריאליטי תפס תאוצה, את העברת את הזמן בחוף.
"אני מניחה שזה נכון. לא היה לי יותר מדי זמן לתת את הדעת לעניינים האלו, כי מהר מאוד התחלתי להתעסק בדברים שבכלל לא רציתי לדעת עליהם או ללמוד אותם".
למה את מתכוונת?
"אי אפשר לפתוח במאבק אמיתי מבלי להבין במה עוסקים הדברים. מהר מאוד נאלצתי לצלול לתוך מידע על ייעודי שטח, טאבו ונדל"ן. אני ממש לא הבן אדם להתעסק בנדל"ן".
כשהתחיל המאבק היית בסך הכול בת 17 וקצת. איך ההורים שלך הגיבו למאבקך מול יזמים והשינה שלך על החוף?
"אמא שלי ממש תמכה בי מההתחלה. היא אפילו זאת שקנתה לי בקבוקי ספריי על מנת שאוכל לקשקש על הגדרות שהקימו היזמים והקבלנים על החוף. אני חושבת שאמא שלי הבינה מהר מאוד כמוני שחייבים לעשות בלגן והרבה כדי שמישהו בכלל ישמע אותנו ויתייחס אלינו. מבחינת אבא שלי זה היה קצת אחרת".
מה הכוונה?
"אבא שלי לא קיבל את זה ישר מההתחלה. בטח לא העובדה שאני אמורה לישון בלילות בחוף. הוא נורא פחד מכל העניין הזה והיה לחוץ. אבל אני חושבת שלאט לאט הוא התחיל להבין ולקבל את זה. כולם קיבלו את זה עם הזמן. גם כל אלו שזלזלו בהתחלה".
איך התייחסו אלייך יזמי כפר הנופש?
"בהתחלה הם מאוד זלזלו בנו. כבר בהפגנה הראשונה נפגשנו עם הקבלנים של הפרויקט, שבאו לראות מה אנחנו עושים. אני זוכרת שאחד היזמים פשוט צחק לנו בפרצוף וחשב שזה נורא משעשע מה שאנחנו מנסים לעשות. הם אמרו לנו כל הזמן שלא ממש משנה מה אנחנו מנסים לעשות, כי בסופו של דבר כפר הנופש עומד לצאת לפועל".
ועם הזמן הם התחילו לקחת אתכם קצת יותר ברצינות?
"האמת היא שנראה לי שלא הייתה להם ממש ברירה. הם מעולם לא ניסו לדבר איתנו ברצינות, וגם לא היה ממש על מה. כשהם ראו שאנחנו לא מוותרים ולא עוזבים את השטח, הם פשוט ניסו לגרש אותנו מהחוף.
"הם סגרו את החוף עם גדרות ושומרים 24 שעות ביממה. הקמנו את האוהל שלנו בצמוד לגדרות אבל הם ניסו להעיף אותנו גם משם. היה שלב שהם אפילו שרפו לנו את החפצים, ואנחנו הבנו שאין ממש עם מי לדבר שם".
זה נשמע חמור מאוד. לא ניסיתם להגיע לאיזה הסדר או משא ומתן?
"לא היה לנו ממש על מה לדבר איתם ובטח שלא להגיע למשא ומתן. הפעם היחידה שהם השקיעו מזמנם לשמוע אותנו היה כששני הצדדים הגיעו לראיון באחת מתוכניות הטלוויזיה. אין כאן שום אופציה להגיע לעמק השווה. היזמים רוצים לעשות מהחוף כסף, ואנחנו לא מוכנים שזה יקרה. אין כאן שום דבר אישי, זה היה יכול להיות כל יזם אחר. בסופו של דבר, הם כולם מחפשים אותו דבר.
"בעיקרון אנחנו עשינו הכול כדי לשמור על הסביבה ולפנות לאנשים שתומכים בנו. אני לא אגיד שלא התייחסנו לכך שהיזם של התוכנית וראש המועצה גרים שניהם בכפר הנגיד, ושהחוף נמכר בשמונה מיליון שקלים בלבד. הכול היה מאוד מוזר ולא נראה נקי בכלל, אבל זה לא מה שהתמקדנו בו".
יש שאומרים שבגלל שהיית כל כך תמימה, המאבק הזה הצליח. את חושבת שזה נכון?
"אין ספק שאני הייתי ממש תמימה כשנכנסתי לכל העסק הזה. פשוט באתי בשיא האמונה שלי שננצח במאבק, ושאי אפשר לתת לאנשים עם הכסף לנצח את האנשים עם הרוח. באמת האמנתי שאם נהיה כל יום בחוף ונשמור עליו, אף אחד לא יעשה לו כלום. הייתי גם בטוחה שברגע שננטוש אותו לדקה יסגרו אותו ונאבד אותו לעולם. האמנתי שבזכות האמונה המטורפת הזאת ננצח. אני חושבת שזה מה שבאמת קרה".
היום את פחות תמימה?
"היום אני הרבה פחות תמימה. אני חושבת שלקחו ממני את התמימות כשהבנתי מה אנשים מוכנים לעשות בשביל כסף".
מה הדבר הכי קשה שקרה לך במהלך המאבק?
"אני לא יודעת מה היה האירוע הכי קשה שעברתי, אבל אני חושבת שבכל פעם שקרה לנו משהו טוב, שהרגשנו שאנחנו מצליחים להתקדם ולהשיג תוצאה חיובית, כמו להגיע לדיון בוועדת הפנים, או הדו"ח החמור והמדהים של מבקר המדינה, אז הבנו שהדרך עוד כל כך ארוכה והסוף לא נראה באופק.
"זו תחושה קשה מאוד, כי מצד אחד אתה מאושר עד הגג, ומצד שני אתה מבין שבמדינה כמו שלנו זה עדיין לא אומר כלום והכול יכול להשתנות בדקה".
הרגשת שחברי הכנסת לקחו ברצינות את דו"ח מבקר המדינה ועזרו לכם לקדם את המאבק, למרות שהייתם חבורה של צעירים?
"דבר ראשון, במהלך שלוש השנים של המאבק לא כל ועד הפעולה היה צעיר כמוני. אני והחברים שלי היינו הכי צעירים, אבל היו איתנו גם אנשים בני שישים ושבעים. חברי הכנסת התייחסו אלינו מאוד ברצינות.
"אופיר פינס, שהיה לו חשוב מאוד מחוף פלמחים, הזדעזע מהסיפורים שסיפרנו לו ונרתם למאבק. איך אפשר להתעלם מהעובדה ששלושים מטר מקו המים קבלנים מתחילים לשפוך בטון לתוך בורות?".
החודש קיבלת פרס למצוינות סביבתית. איך הייתה ההרגשה?
"זה היה קרדיט ענק שקיבלנו ותחושה מדהימה. העובדה ששמעון פרס היה שם ותמך בנו נתן לנו עוד כוח להמשיך. אני מודה מאוד על ההכרה, אבל מבינה שהניצחון האמיתי יהיה כשהכול יסתיים".
את לא מרגישה שהלחץ קצת ירד ממך לאחר החלטת הממשלה?
"הלחץ עוד לא השתחרר. אנחנו חייבים לדאוג שההחלטה שניתנה השבוע תתקיים ותצא לפועל בכל הכוח. אסור לנו לאפשר את התנגדות היזמים. אני אישית אנוח רק כאשר יקראו לחוף פלמחים פארק לאומי ולא יהיה ניתן לגעת בו לעולם".
ובכל זאת, מה התוכניות שלך עכשיו? אין לך תחביבים אחרים מלבד מאבקים סביבתיים?
"יש לי הרבה תחביבים, ואולי בעתיד יהיה לי קצת זמן לממש אותם. החלום שלי הוא ללכת ללמוד להיות ריינג'רית - שומרת יערות. כנראה שזה לא יהיה בישראל אז אולי בדרום אפריקה. מי יודע עכשיו".
את חושבת לחזור לדרום אפריקה?
"אני באמת לא יודעת. אני כל כך צעירה ויש הרבה מאוד דברים פתוחים בשבילי. זו בסך הכול אפשרות מאוד נחמדה".
את המאבק על חוף פלמחים התחלת כשהיית רק בת 17. בשנים האחרונות היו המון דיבורים וטענות על כך שצעירים פשוט לא מתעניינים בכלום ובטח שלא משתתפים במאבקים על עניינים מהותיים. מה את חושבת על זה?
"אני חושבת שזה מאוד תלוי מי אלו האנשים. לחברים שלי ולי היה מאוד אכפת, כי זה גם נגע לנו בנקודה מאוד רגישה. אני חושבת שהמדינה שלנו ייאשה את כולם, גם את המבוגרים וגם את הצעירים. אף אחד לא מאמין שערכים ינצחו אנשים עם כסף, וזה מה שקורה באמת ברוב המקרים.
יש כאן כל כך הרבה בעיות שצריך לתת עליהן את הדעת, כל כך הרבה איזורים טבעיים שעומדים להיפגע בשנים הקרובות, ורק אם נאחד כוחות אז נצליח לשנות. הצעירים היום פשוט לא מאמינים שמשהו יקרה ובוחרים פשוט להתלונן ולהתבכיין מבלי לעשות כלום.
"אז אני אומרת: 'הנה תראו, אנחנו דיברנו וגם עשינו והממשלה בסופו של דבר הקשיבה. אסור לבזבז את החיים שלנו על קיטורים. צריך לעשות מעשים'".
כשהתחלת את המאבק, הצלחת לעורר אצל הצעירים באיזור שלך את המודעות לחוף ואת הרצון לעזור?
"האמת שזה לא היה קל בכלל. כמובן שהיו את החברים שלי שתמכו ועזרו, אבל אני זוכרת שהלכתי ליואל גבע, ששם דווקא רוב התלמידים היו אחרי הצבא והשלימו בגרויות, והם היו סקפטים מאוד. לא האמינו שאני אצליח במשהו כזה".
ובכל זאת הצלחת.
"אני חושבת שהמודעות היום לכל האיום הסביבתי גדלה בהרבה. יש המון פיתוח של חברות ויזמים וכמעט שלא נשארו לנו איזורים יפים. חייבים להבין שיש אנשים שלא רוצים לבלות בקניון ובמסעדות, אלא שרוצים להיות באוויר הפתוח ולטייל. אני מקווה שהצלחנו לשנות משהו".
עכשיו, לאחר סיום המאבק, מה היית מאחלת לעצמך?
"האמת? הייתי מאחלת לעצמי לישון יותר בבוקר מבלי שהטלפון מצלצל בכל דקה. אני עובדת כמלצרית וחייבת להשלים קצת שעות שינה. אני גם מאוד משתדלת למצות קצת את הילדות שלי. לנסות ולחזור לזה, לפני שהיא תיעלם לגמרי לתוך הבגרות שסובבת אותי. מזל שאני הילדה הקטנה בבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם