הלכו לאיבוד: 5 שנים לצעדת הימין דרומה

הספר "כתום המאבק" מנסה לפצח את הצעדה הידועה שהסתיימה בכפר מימון ואת ההתמודדות של ה"סרוגים" עם תהליך ההתנתקות

השבוע מלאו חמש שנים ליום הגורלי ביותר בעיצוב פניה של תוכנית ההתנתקות. אף שהחלטת הכנסת על עקירת כל יישובי גוש קטיף התקבלה כחצי שנה קודם לכן, ואף שהמועד שתוכנן לביצוע הפינוי
נקבע לאמצע חודש אוגוסט של אותה שנה, דווקא יום שני, 18 ביולי 2005 היה היום הקובע באופי ההתנגדות לפינוי מגוש קטיף.

בגלל החלטה שקיבלה קבוצת רבנים, יחד עם ראשי מועצת יש"ע, נמנע העימות הישיר בין 30 אלף פעילי הימין התוססים שהגיעו לכפר מימון ובין חיילי צה"ל. לפחות 3,000 מהמפגינים ששהו במקום רצו לפרוץ את גדרות המושב ולשעוט לעבר גוש קטיף, אך הנהגת מועצת יש"ע מנעה זאת. בכך נקבע אופיו של המאבק על פינוי גוש קטיף כפסיבי יחסית, ובעיקר ממלכתי ומתואם. במקביל, התפוררה באותו רגע הנהגת המתנחלים לחלקים רבים בתהליך שעד היום, חמש שנים אחרי כן, קשה להעריך את משמעותו.

באותה עת עמדה בראשות מועצת יש"ע הנהגה חזקה שציבור רחב התיישר לפי החלטותיה, כולל הצעירים הקיצוניים והאקטיביסטיים. בשל עומק השליטה של ההנהגה דאז הסתיימו אירועי כפר מימון בשקט מופתי. אולם בימין האקטיביסטי נתפס השקט הזה כהתרפסות.

בימין מודים כי העימות בכפר מימון היה אירוע מכונן, שלאחריו הכל השתנה. אירועי כפר מימון היו גם ההזדמנות האחרונה שבה הוקם מטה משותף לכלל ארגוני הימין, כשמקצה אחד נמצאו ארגונים כמו "ארץ ישראל שלנו" המיליטנטי, ומהצד השני הרב שלמה אבינר, המייצג את הקו הממלכתי.

את הצד המיליטנטי בתוך כפר מימון ייצג, בין היתר, פעיל הימין ברוך מרזל. מרזל, שהגיע

להפגנה יחד עם כמה מאות פעילים מארגוני ימין אקטיביסטיים, ישב במטה המשותף והשתתף בישיבות שבהן נדונה השאלה אם לפרוץ את גדרות כפר מימון. "כל הזמן חששתי שיקרה מה שאכן קרה בסוף. כל הזמן אמרתי בישיבות המטה המשותף שאני מפחד שבסוף לא ייצא מפה כלום, אבל מנהיגי מועצת יש"ע נשבעו בפניי שהולכים לפרוץ את הגדרות".

אתה חושב שהם ידעו שלא הולכים לפרוץ?
"הם פשוט רימו אותי. אני בטוח שהם ידעו מראש שלא נפרוץ בכוח".
מרזל מסכם את אירועי כפר מימון במסקנה אחת ברורה: "בכפר מימון הוכרע המאבק על גוש קטיף. אם היום יהיה מאבק, אנחנו לא נסמוך על אף אחד".

ראש מועצת גוש עציון, שאול גולדשטיין, אחד מראשי מועצת יש"ע שהיה שותף מרכזי להחלטה לא לפרוץ את גדרות הכפר, אינו מסכים עם טענת מרזל. "זה קשקוש. המאבק הוכרע בכנסת ובדעת הקהל. כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לרומאים שהחריבו את בית המקדש'בית שרוף שרפתם'. החיילים שהגיעו לגוש רק ביצעו מעשה שכבר הוכרע הרבה לפני כן".

בימים אלו ראה אור הספר "כתום המאבק", שכתב העיתונאי אלישיב רייכנר. הספר הוא פרי עבודה של שנתיים שביצע רייכנר במטרה לשפוך אור על הנהגת המאבק בפינוי גוש קטיף. עד כה יצאו ספרים ומחקרים רבים שעסקו בפינוי גוש קטיף, הספר החדש הוא הראשון שמאיר את סוגיית ניהול המאבק. בספר מביא רייכנר שורה של חשיפות שיצאו מתוך חדרי הישיבות של מנהלי המאבק נגד ההתנתקות. רייכנר ערך ראיונות עם עשרות פעילים, ראשי יישובים, ראשי מועצות ביהודה ושומרון ועם ראשי ועד מתיישבי גוש קטיף, ומתוך המפגשים הללו יצר תמונה שלא נחשפה עד כה.

כך, כאנקדוטה, מגלה רייכנר בספרו כי הבחירה בצבע הכתום כסמל המאבק נגד ההתנתקות הייתה כמעט מקרית. על פי הספר, הצורך בצבע בולט לסדרנים באחת ההפגנות הראשונות נגד תוכנית ההתנתקות והעובדה שצבעו של דגל המועצה האזורית חוף עזה היה כתום, הם שהביאו לבחירת הצבע שהפך לסמל.

אחד הפרקים המרתקים בספר עוסק בניהול המאבק בכפר מימון, כחודש לפני הביצוע המעשי של ההתנתקות. באמצע חודש יולי 2005, כשראשי מועצת יש"ע חשו שבקרוב יוכרז גוש קטיף כשטח צבאי סגור, הם החליטו לארגן את "צעדת ההתחברות" שתזרים לגוש המוני פעילים שיוכלו להיאבק בפינוי בגופם.

ימים אחדים טרם הצעדה הוכרז גוש קטיף כשטח צבאי סגור. ביום ראשון בצהריים, יום לפני העצרת בנתיבות, ביטל מפכ"ל המשטרה דאז משה קראדי את האישור שניתן לקיום הצעדה והודיע שהיא בלתי חוקית. פעילי הימין זעמו, אך למרות העיכובים, ביום שני בשעה שש בערב נפתחה העצרת ברחבת קברו של הבבא סאלי בנתיבות. בתום שורת נאומים החלו האלפים בתנועה לעבר תחנת הלילה הראשונה שלהם, כפר מימון. לאחר כשעה של צעידה נחסמו הצועדים על ידי מחסום אנושי של אלפי שוטרים וחיילים.

היה זה רגע נפיץ ראשון מסוגו. אלפי מפגינים כתומים, חלקם הגדול לוחמים וקצינים בשירות מילואים וחלקם צעירים העומדים בפני גיוס לצה"ל בשנים הקרובות, עמדו לראשונה מול חיילי צה"ל שגויסו למשימת חסימת הצעדה. החיילים הוצבו במעין קיר אנושי באורך של כאלף מטר, אשר מאחוריו הוצבו לגיבוי עוד שלושה קירות מקבילים. הצועדים הרבים החלו להתקרב אל עבר שרשרת החיילים ושני הצדדים שעבורם היה זה עימות ראשון מסוגו לא ידעו כיצד לנהוג.

סמוך לשעה 11 התקבלה במשטרה החלטה לאפשר לצועדים להיכנס לחניון ללינת לילה, שהוכן בסמוך לכפר מימון. במקביל להחלטה הזו, סיכמו מפקדי המחוז הדרומי של המשטרה עם ראשי מועצת יש"ע כי ביום המחרת תמשיך ההידברות בין הצדדים בנוגע להמשך הצעדה.

בבוקרו של יום שלישי קמו אלפי המפגינים משנת הלילה וגילו שהם מכותרים על ידי טבעת של אלפי שוטרים וחיילים. בהמשך יתברר כי כמות הכוחות הייתה חסרת תקדים. לא פחות מ-17 אלף שוטרים וחיילים נערכו בשבעה מעגלים מסביב למתחם הנצור והטילו מצור צבאי על יישוב יהודי בתוך שטחי הקו הירוק.

וכאן התקבלה ההחלטה הקובעת. בהוראת מועצת יש"ע נכנסו אלפי המפגינים לכפר מימון כדי להמתין להמשך הוראות. בגלל היקפי הכוחות העצומים החלו ראשי יש"ע להפנים שהסיכוי להמשיך הולך ונעשה קלוש, אך כלפי חוץ המשיכו לשדר נחישות בכוונתם להוביל את ההמונים לכיוון גוש קטיף. בכל אותה עת שבה קיימו ראשי ההנהגה את הדיונים הקדחתניים שלהם בינם ובין עצמם, ובינם ובין מפקדי הצבא והמשטרה, נשארו אלפי המפגינים בתוך כפר מימון וחיכו להמשך הצעדה.

השהות של עשרות האלפים בתוך היישוב הקטן הפכה את האירוע לעצרת מחאה מתמשכת שטרם נראתה כמותה. אולם ככל שעבר הזמן, היא הפכה לסוג של פסטיבל המונים בהשתתפות אנשים, נשים וטף, והפריצה המתוכננת אל גוש קטיף החלה להיראות כחלום רחוק. רבים מאלו ששהו בכפר מימון חשים עד היום כי הנהגת מועצת יש"ע הוליכה אותם שולל, כיוון שבתוך ההנהגה היה ברור שהסיכוי לפרוץ לגוש קטיף הוא אפסי.

חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי הגיע לעצרת בנתיבות ובסיומה צעד יחד עם ההמונים עד לכפר מימון. אלדד, שנחשב לאחד מהסמנים הימניים במאבק, טוען כי בשל אופי המאבק שביקש להתוות הוא מודר על ידי מועצת יש"ע מכל קבלת ההחלטות בכפר מימון: "היה ברור להם שאני לא מתכוון ליישר קו עם ההצגה שהם תכננו שם, ושאני לא מתכוון לקבל צעד שהוא פחות מחיתוך הגדרות ומהליכה אל הגוש", אמר אתמול.

אלדד נזכר כי מלבד אי שיתופו בישיבות מטה הפעולה, מארגני ההפגנה גם מנעו ממנו גישה אל המיקרופונים, ובכך דאגו שלא יוכל ליצור קשר ישיר עם ציבור המפגינים: "באיזשהו שלב של תסכול אמרתי שאילו הייתה לי מערכת הגברה פרטית, יכול להיות שהתוצאות שם היו אחרות. לי ברור לגמרי שעוד לפני שהתחילו את ההקפות בכפר מימון היו ברור להם שלא הולכים לעשות שם שום דבר".
 

לעומת זאת, רייכנר טוען בספרו כי אף שמרבית ההאשמות כוונו לעבר ראשי יש"ע, מי שקיבל בפועל את ההחלטות הם צוות רבנים שמינה הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב. הרכבו של צוות הרבנים גם הוא נדיר, כיוון ששותפו בו הרב דודי דודקביץ מיצהר, הרב ראובן נתנאל, רב היישוב עצמונה כנציג גוש קטיף, וראש ישיבות בני עקיבא הרב חיים דרוקמן, כנציג הזרם המרכזי בציונות הדתית. השלושה, כך נטען בספר, הם שקיבלו בסופו של דבר את ההחלטה לא לפרוץ לגוש קטיף.

בסופו של דבר, מעטים יצאו מכפר מימון ומעטים עוד יותר צלחו את המסע אל עבר גוש קטיף בלי להיעצר בדרך. הרוב המוחלט של המפגינים התפזרו לבתיהם ביום חמישי בצהריים. בנצי ליברמן, מי שהיה באותה תקופה יו"ר מועצת יש"ע ומשמש כיום כיו"ר מנהלת תנופה, מחליפתה של מנהלת סל"ע, מספר כי הוא עדיין מעט מיוסר אך גאה בהחלטה שקיבל יחד עם חבריו להנהגת מועצת יש"ע: "עד היום אני שואל את עצמי אם עשינו בסדר או לא. אין לי ספק שאילו היינו הולכים בכוח, הייתה מגיעה אלימות בינינו ובין אחינו החיילים, אלימות שהייתה יכולה להגיע בקלות עד כדי שפיכות דמים. הרגשנו שיש לנו אחריות למנוע קרב או אולי אפילו חלילה מלחמת אחים, ולכן כך נהגנו".

"עשינו יחד סיורים מסביב לגדרות וראינו במו עינינו אלפי חיילים, פרשים על סוסים, מכת"זיות משטרתיות, הכל בסדרי גודל עצומים", נזכר שאול גולדשטיין. "ההערכה הייתה שפריצה החוצה תעלה בחיי אדם. חייבים לזכור שבכפר מימון, חלק גדול מהמפגינים היה משפחות עם ילדים. לא יכולנו לקבל החלטה על יציאה לקרב כשבקו הראשון יש אלפי ילדים קטנים".

גולדשטיין מבטל את הטענות שלפיהן בישיבות המטה היו קולות שקראו לפרוץ החוצה אל עבר גוש קטיף: "אני יכול להעיד שגם הפעילים הכי מיליטנטיים, שמנסים בדיעבד להציג את עצמם כגיבורים גדולים, אמרו בישיבות שלנו במפורש שאסור לפרוץ החוצה ".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...