חבית הדגים מתרוקנת
דיג לא אחראי עלול להפחית בצורה משמעותית את כמות הדגים בעולם. רק אם נפסיק להתייחס אל האוקיינוס כספק ארוחת "אכול כפי יכולתך", יישארו לנו מספיק דגים גם לצלחת. איך לעשות את זה? עסק ירוק
מתברר שעל אף הגידול במספר חובבי הדגים ומאכלי הים שמחפשים אופציות ידידותיות לסביבה, ישנם עדיין רבים שלא מוטרדים כל כך מאיפה מגיע הדג שעל הצלחת והענף נמצא בצרות. גידול מתמשך בביקושים לצד התנהלות לא אחראית במיוחד של מי שמוציא את הדגים מן הים גורם להרס מערכות אקולוגיות ולירידה בכמויות הדגים הזמינות. מחקר חדש שהוציא האו"ם מגלה שאם מצב העניינים יישאר כמות שהוא, תוך שלושים או ארבעים שנים הדגים פשוט ייעלמו מהצלחת.
מי שמחפש דוגמאות בשטח יכול ללמוד על המצב הבעייתי מדייגי הלובסטר בחוף המזרחי של ארצות הברית. מספר הלובסטרים בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי עמד ב-1998 לפי ההערכות על 37 מיליון והדייגים הוציאו מן הים 1,700 טון של לובסטר משובח. היום אוכלוסיית הלובסטרים צנחה ל-15 מיליון והדייגים מוציאים מן המים רק 195 טון. כתוצאה מכך נשקל היום ברצינות להכריז על איסור דיג לובסטרים למשך חמש שנים בין חופי קייפ קוד ברוד איילנד לצפון קרוליינה. דייויד סימפסון ממשרד הגנת הסביבה בקונטיקט הסביר כי הם מבינים את ההשלכות של איסור שכזה על התעשייה, אבל הוא הוסיף, "הגענו לנקודה בה זה לא יכול להיות גרוע יותר. התעשייה היום היא הצל של מה שהיא היתה בעבר".
על פי הדוח של האו"ם, דייגים מוציאים כיום מהים (Wild fisheries) כ-90 מיליון טון דגים, אולם בתוך עשרים שנה הביקוש לדגים צפוי לעלות ל-150 מיליון טון. הדוח מעריך שכ-30% ממערכות הדגה כבר נמצאות בקריסה ומפיקות פחות מעשרה אחוזים מהפוטנציאל שהיה להם בעבר. הבעיה העיקרית מציין הדוח היא הסובסידיות שמעניקות ממשלות, אשר יוצרים תמריצים לדוג עוד ועוד דגים מבלי לנסות כמעט לתת לאוכלוסיות הדגים להתאושש ולגדול מחדש.
ומה עם חוות דגים אתם שואלים? ובכן, הפתרון הזה שאכן עזר לפתור את הפער בין הביקוש וההיצע של דגים בים אינו חף מבעיות. קחו לדוגמה חוות של דגי סלמון. הבעיה הראשונה היא שצריך להאכיל את הסלמון בדגים – שלושה קילוגרמים דגים נדרשים לייצור קילוגרם אחד
כמובן אין זה אומר שאין אפשרות ליצור חוות דגים בנות קיימא. כל מי שעוסק בתחום מבין שהחוות הללו הן חלק בלתי נפרד מהנוף העתידי של ענף הדגה ולכן נעשים מאמצים עלי ידי ארגונים סביבתיים ליצור סטנדרטים לניהול בר קיימא של החוות הללו. גם המחוקק נכנס לתמונה - ממשלת קנדה פרסמה בשבוע שעבר נהלים לחוות דגים בבריטיש קולומביה וסוכנות NOAA האמריקאית נמצאת בתהליך של פיתוח מדיניות ליצירת חוות דגים בנות קיימא.
גם מי שמספק לנו את הדגים, סופרמרקטים ומסעדות בעיקר, אינן אדישות יותר לאתגרים האקולוגיים של ענף הדגה. לקמעונאים, מסביר ארגון גרינפיס, יש כח לא מבוטל בענף הדגה בהתחשב בכך שלדוגמה בארצות הברית כחצי מצריכת הדגים נעשית באמצעותם. אחרי שבמשך שנים עיקר המאמץ של ארגונים סביבתיים התרכז בצרכן הסופי, הבינו הארגונים שהרבה יותר יעיל ונכון להתרכז בקמעונאים. אצל אלו המצב היה בהתחלה על הפנים – מה שעניין אותם היו רק המחיר והאיכות של הדגים. השלכות סביבתיות? מדיניות של אספקת דגים ממקורות בני קיימא? אפילו רשת הסופרמרקטים Whole Foods שמתרכזת במזון טבעי ואורגני לא ממש לקחו את זה ברצינות.
היום, שנתיים אחרי שגרינפיס החלה לעבוד מול סופרמרקטים ולדרג אותם על פי מאמציהם, המצב שונה בתכלית. לחצי מהרשתות בארצות הברית שמוכרות דגים יש כבר מדיניות לגבי המקורות מהם מגיעים הדגים וחלק מהקמעונאים (Whole Foods ו-Safeway לדוגמה) עובדים ביחד עם ארגונים שעוסקים בתחום בכדי להמשיך ולשפר את ההתנהלות שלהם. מה שעוד יותר מעניין הוא שעל פי גרינפיס חלק מהקמעונאים מתייחסים למדיניות בנושא דגים ככלי שיווקי שיעזור להם לבדל את עצמם ממתחריהם ולמשוך לקוחות.
אחת היוזמות המעניינות בתחום הושקה בחודש מאי על ידי רשת הסופרמרקטים Publix מפלורידה. הרשת, שלה מעל ל-1,000 סניפים, הודיעה כי היא מתחילה בחודש הבא לסמן 300 פריטים של מאכלי ים בדירוג הקיימות שלהם. הדירוג יכלול שלוש רמות – "בר קיימא", "זקוק לשיפור" ו"זקוק לשיפור רציני". היוזמה הזו היא פרי עבודה של הרשת עם מספר ארגונים סביבתיים והמטרה שלה היא גם לספק מידע רלוונטי וקל להבנה לצרכן וגם ליצור לחץ על הספקים. הרשת הודיעה כי ספקים שיקבלו דירוג נמוך ולא יעשו מאמץ להשתפר לא ימשיכו להיות ספקים של הרשת.
ישנן רשתות שהולכות עוד מספר צעדים קדימה. בינואר השנה הודיעה רשת Target כי היא מפסיקה להציע ללקוחותיה סלמון שמקורו בחוות ותציע אך ורק סלמון מאלסקה שנחשב לבר קיימא. רשת Safeway הודיעה אז גם היא שהיא מורידה מהמדפים מספר סוגים של דגים לאור חששות על דייג יתר של המינים הללו. אפילו מקדונלד'ס במחרימים וב-2007 היא הפסיקה להשתמש בבקלה מהים הבלטי בגלל חששות שהספקים מספקים להם נתונים לא מדוייקים על מספר הדגים שהם דגו. השנה, מדווח הוול-סטריט ג'ורנל, מקדונלדס חזרו לקנות את הבקלה לאחר שהודיעו שהספק שיפר את רמת הדיווח שלו לשביעות רצונם.
למרות ההתקדמות הרבה בצד הקמעונאי, מסבירים בגרינפיס, עוד יש שם הרבה מקום לשיפור – הגדלת השקיפות וזמינות של המידע לצרכן בנקודות המכירה, הפסקת מכירת מינים בסכנת הכחדה, תמיכה ביוזמות ליצירת שינויים בתחום ברמה הפוליטית והחקיקתית ויצירת מדיניות אפקטיבית לגבי אספקת דגים.
אבל האחריות היא לא רק של סופרמרקטים או מסעדות, אלא גם שלנו כצרכנים. מה אנחנו בדיוק יכולים לעשות בעניין? גרינפיס מציעה ארבע אפשרויות פעולה: 1. לדבר עם מוכר הדגים שלכם, מי שזה לא יהיה, ולהסביר לו כי אתם מודאגים מפרקטיקות לא ידידותיות לסביבה בתחום כמו שימוש ברשתות שגורמות לתפיסת כמות עצומה של דגים שלא עושים בהם שום שימוש אחר כך. תשאלו מה הוא יודע לגבי הדרכים בהם נתפסים הדגים שהוא מוכר לכם. 2. לדעת את העובדות – להכיר לדוגמה את הרשימה של דגים בסכנה שפשוט צריך להמנע מקנייתם. 3. לקנות רק במקומות שמציעים אופציות ידידותיות לסביבה. 4. לאכול פחות דגים – זו כמובן הצעה קצת בעייתית, אבל כנראה שהיא הכי אפקטיבית בהקטנת הלחץ שאנחנו יוצרים על האוקיינוסים.
אפשר לשנות את מהלך הדברים. ישנם מינים שכבר הוכיחו יכולת התאוששות בעבר אחרי שהרשויות אכפו תוכניות שימור לגביהם שהגבילו את רמת הדייג שלהם. גם פאבאן סאקדב, מנהל יוזמת הכלכלה הירוקה של התוכנית הסביבתית של האו"ם לא חושב שהכל אבוד – "אנחנו מאמינים שהפתרונות הינם בטווח השגה, אבל אנחנו מאמינים שנדרשים גם כח רצון פוליטי ויצירת בסיס כלכלי מתאים," הוא הסביר.
צריך לזכור שהבעיות של ענף הדגה אינן מסתכמות רק במה יגיע לצלחת שלנו או בהשפעות על האוקיינוסים – 35 מיליון אנשים עוסקים בדייג בעולם ובנוסף פרנסתם של 170 מיליון איש תלויה באופן ישיר או עקיף בסקטור הזה. הפרנסה שלהם ולמעשה הדרך שבה ייראה העתיד של כולנו תלויים בהתייחסות שלנו למשאבי טבע. במקרה הזה מדובר ביכולת שלנו להפסיק להתייחס לאוקיינוס כספק ארוחת 'אכול כפי יכולתך' בלתי נגמרת. הוא לא. ככל שנפנים זאת יותר מהר, יישארו לנו יותר דגים על הצלחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם