מה שיא החוצפה?
ד"ר יריב בן אליעזר זועם על יועץ התקשורת רוני רימון שתקף את הפרקליטות שתקפה את העיתונאים שמבקרים את מערכת החוק
זה אינו משרד של עורכי דין, המסנגרים על לקוחותיהם בבית המשפט. זה, במוצהר, משרד של יועצי תקשורת, המסייעים לנאשמים ולחשודים לנצל את התקשורת ליצירת דעת קהל, בתקווה שכך יושפע פסק הדין. בעידן התקשורת המודרנית הפך הדיון המשפטי ל"משחק תקשורת מקדים", בו מנסה כל נאשם שהפרוטה מצויה בכיסו, לזכות באהדה תקשורתית, טרם יוכרע פסק דינו.
יחצ"ן מדופלם בנה לחשוד באונס ובהטרדה מינית אסטרטגיה תוקפנית, הקרויה בז'ארגון המקצועי בשם "נגטיב". החשוד נשא נאום תוקפני נגד כל מי שהיה באזור, כשהמוטו שלו היה: "אני גס ואגרסיבי – משמע אני צודק". החשוד, שהפך לנאשם, המשיך ב"נגטיב", כמצוות יועצי התקשורת שלו, ופצח בהתקפה רבתי, שהפחידה גם את יועציו וגרמה להם להימלט מהזירה בעור שיניהם.
בארה"ב נעשה ניסיון להציב מצלמות באולם בית המשפט. כמצופה, הן השופט, הן המושבעים, ובעיקר הנאשם וסנגורו "עשו הצגה למצלמה": חשפו שיניים צחות, חייכו בתזמון, הסתרקו תכופות ועשו פוזות למצלמה, בתקווה להצליח ב"פלירטוט" עם צופי הטלוויזיה.
בישראל עדיין מוצבות המצלמות בעיקר מחוץ לאולם בית המשפט. לכן ה"הצגה" נערכת מחוץ לכותלי בית המשפט. זכור הנאשם בתאונת פגע וברח, שבכה בכי תמרורים אל מול מצלמות הטלוויזיה, כאשר הובא למעצר, אך בהיערך משפטו הפגין שמחה מופגנת והפריח נשיקות ל"מקורביו" באולם.
ראויה לציון ה"התחזקות" המזורזת העוברת על נאשמים רבים, שמגדלים זקן לתפארת,
חובשים כיפת ענק ועוטים ציציות. הנימוק של יועצי התקשורת שלהם הוא להפגין פוזה דתית בתקווה שהשופט ילך אחריה שולל.
במירוץ אחר המצלמות, יש גם עורכי דין רבים, שפושטים את גלימתם ולובשים אדרת יחצ"נים
בתקווה לשלב בין שני העיסוקים ולהיטיב את הייצוג של מרשיהם. עורך הדין של החשוד ברצח ערבים, יצא מהפגישה עם מרשו ובפיו "גילוי מרעיש" : מרשו סיפר לו שהחוקרים מאשימים את אשתו בזנות. מאחר שמרשו נמנה
כנראה עם ל"ו צדיקים, הטקטיקה במקרה זה אינה להפריך את החשדות נגדו בבית המשפט – אלא לעשות דמוניזציה לשב"כ ולמשטרה טרם המשפט.
קשה לחלוק על פרקליט המדינה לדור בביקורתו על פעילותה של התקשורת, שברוב המקרים מתפקדת לפי אג'נדה ברורה (עין ערך "אתרוג"), ופועלת בהיעדר ידיעת הפרטים הרלוונטיים והחוק בנושא. חלילה לי לטעון שבית המשפט והפרקליטות נקיים משגיאות, שהרי מי שעושה - גם שוגה לפעמים. עם זאת, אני חושב שהעיתונאים, וקל וחומר- המתמחים בייצוג תקשורתי של חשודים ונאשמים אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. רבים מהם יכולים להתמודד בהצלחה על התואר "שיא החוצפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם