ספרות זולה
יצרים, יוקרה, ספר משלי, יום כיפור, רבנים וגם האשמות. כל אלו ועוד מככבים בתביעה בה נטען כי נעמי רגן ביצעה גניבות ספרותיות
משטרת ירושלים נאלצה לפתוח בחקירה בחשד לאיומים, שיבוש הליכי משפט והדחה למניעת עדות לאחר ששתיים מהתובעות, שרה שפירו וסוזי רוזנגרטן, התלוננו על מכתבי איום שנשלחו, לטענתן, ביוזמת רגן. השתיים טוענות כי קיבלו מעטפות אנונימיות לתיבות הדואר בבתיהן, בירושלים ובבני ברק, שמהן עולה, לטענתן, מסר מאיים על הצפוי להן בגלל התביעה שהגישו. "אנו חשות מאוימות בגלל המכתבים ומקוות שהמשטרה תעלה על עקבות שולחיהם", אמרו לחוקרים.
התלונות הוגשו למשטרת ירושלים ב-24 ביוני השנה. שפירו ורוזנגרטן סיפרו כי כמה ימים קודם קיבלו, כל אחת, מעטפה אנונימית מבוילת, ובתוכה תדפיסים וגזירי עיתון שעסקו במותו של הסופר ריצ'רד לי, שתבע לפני כמה שנים את דן בראון, מחברו של רב המכר הבינלאומי "צופן דה וינצ'י", על גניבת זכויות יוצרים. לדברי שפירו ורוזנגרטן, בטקסט שקיבלו הודגשה בסימון קו אדום השורה שסיפרה שלי, שמת בינתיים, חויב בתשלום הוצאות משפט בסכום של כשישה מיליון דולר אחרי שתביעתו נדחתה. השתיים התלוננו כי בחומר המצורף יש מסר ברור, שהן יסבלו מאותו גורל עגום שפקד את התובע במשפט דה וינצ'י ואמרו לחוקרים כי הבינו שהמכתבים למעשה אומרים שכדאי להן לרדת מהתביעה.
בנוסף, סיפרו, הוכנס למעטפות צילום של ידיעה אחרת, הנושאת את הכותרת: "דחפו לילדים פלפל חריף לפה - זוג מיהוד חשוד שהתעלל בארבעת ילדיו". בתלונתה אמרה שפירו כי צירוף הידיעה הזאת יכול לשמש כמפתח לפענוח זהות שולחי המכתבים. בספר שכתבה, "לגדול עם ילדיי - יומנה של אם יהודייה", כללה שפירו סצנה שמספרת על המלצה שקיבלה מיועצת חינוכית לשים גרגיר פלפל בפה של בנה בכל פעם שהוא אומר מילים גסות. שפירו כותבת בספר שניסתה את השיטה על ילדיה אך הם העלימו את הפלפל.
כמה חודשים קודם, ציינה שפירו, באחד הדיונים בתביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בירושלים, העידה רגן, במעין עקיצה: "ודרך אגב, אני ראיתי בשבוע שעבר שמי ששם פלפל על לשון של ילד, הכניסו אותם לבית המעצר. זה היה מאוד מעניין". ובעדות קודמת, מ-1 ביוני 2008, נשאלה רגן האם נכון שהזדהתה עם החוויות שעליהן קראה בספר של שפירו. היא השיבה: "עם כמה מהן, לא עם זה שהיא מרביצה לילדיה
שפירו טוענת כי רק רגן, שהודתה כי ראתה את הידיעה על מעצר ההורים, הייתה יכולה לעשות את הקשר בין הסצנה בספרה ובין תוכן הידיעה המפולפלת.
בשיחה עם "מעריב" רגן הכחישה כי איימה על הסופרות אבל אישרה את עצם משלוח המכתבים. "נכון, נחקרתי במשטרה אבל זה קשקוש בלבוש", אמרה . "בעלי רק שלח להן כתבה, מאמר מעיתון בארה"ב, על כך שאלו שתבעו את דן בראון שילמו הרבה כסף אחרי שהפסידו בתביעה. שלחנו להן כיוון שאני לא סומכת על הפרקליט שלהן, גלעד קורינאלדי, שיספר להן על כך. רצינו שהן יידעו זאת. זה לא היה מכתב, כי בעלי לא כתב להן כלום. הוא לא הוסיף מילה. הוא עשה להן טובה, שיידעו למה הן נכנסו. בעלי שלח את זה, אז מה?".
בעניין הפלפל החריף אמרה: "אין לי שום מושג, כי אני לא שלחתי להן כלום. במשטרה אמרתי את האמת והם שלחו אותי הביתה".
המכתבים האנונימיים - מכתבי איום או תזכורת ידידותית, תלוי את מה שואלים - בהחלט מוסיפים פלפל לפרשה המתמשכת, שבה משמשים בערבוביה יריבות אישית, קנאה ספרותית ומאבק על יוקרה ברחוב החרדי. כמו שלוש הנשים שתובעות אותה, גם נעמי רגן היא סופרת ממוצא אמריקאי המקיימת אורח חיים חרדי. פעם אחר פעם נחשפו היצרים הלוהטים בדיון המשפטי, כשכל צד מאשים את השני בשקרים, במזימות מלוכלכות ובהבנה ספרותית לוקה. שפירו ורוזנגרטן טוענות, למשל, כי באחד הדיונים יצאה רגן הנרגזת מאולם בית המשפט והטיחה לעברן, בעת שישבו על ספסל במסדרון, "אני לא סולחת לכן לעולמים. גם ביום כיפור! על הקבר שלי תצטרכו לבוא לבקש סליחה. שהשם ישמור עליכן מהקללות שאני מקללת אתכן... אתן דתיות? אתן לא דתיות".
אבל רגן היא לא היחידה שנאחזת בקדושת יום כיפור כדי לזעוק את צדקתה. בראיון שהעניקה לפני כמה שנים הודתה שפירו כי בעבר נהגה להשאיר מדי ערב יום כיפור הודעה במשיבון בביתה של רגן בזו הלשון: "ערב יום כיפור עכשיו, ואני לא נותנת לך מחילה". לדבריה, חדלה מכך כשראתה שרגן לא מגיבה.
רגן: "כל סופר הוא ספוג. כל מה שהוא קורא, כל מה שהוא שומע, כל מה שהוא לומד, כל שיחה באוטובוס, כל אחד ואחד שנפגש איתו, הוא קולט בשמחה את כל הדברים האלה בתוך הספוג. הוא פשוט שם את הכל בתוך הבאר. וכשבן אדם מתחיל לכתוב ספר הוא שם את המצקת של הדמיון שלו בתוך הבאר של כל מה שהוא שמע וקרא, ומוציא דברים שמתאימים לו לספר. לגבי הספר 'סוטה' אני קראתי תחילה בעיתון 'מעריב' סיפור על אישה בבני ברק, שהייתה לה פרשת ניאוף עם השכן החרדי שלה, ושמשמרת הצניעות חשפה אותה.... הדמיון שלי נאחז בסיפור הזה שהיו לו שני עמודים בעיתון, ועל בסיסו צמח הספר הכולל כ-400 עמודים" .
עו"ד קורינאלדי: "את כותבת מהבאר או ממאגר מידע? כתבת בתצהיר שלך שיש לך מאגר מידע בראש?".
רגן: "זה באר. הבאר זה מאגר המידע. זה ביטוי ספרותי. כסופרת לקחתי ממאגר המידע שלי, מהבאר שלי, וניסיתי להבין את הסיפור שלקחתי מ'מעריב', ניסיתי להבין את הדמויות".
קורינאלדי : "האם הפרקים נכתבו ברציפות?"
רגן : "הספר נכתב כרונולוגית מפרק 1 עד הסוף. אבל זו הגרסה הראשונה. כיוון שאתה לא סופר ואתה לא מבין כלום בספרות, רציתי להסביר לך משהו כדי שתוכל להיות באמת מומחה כמו שאתה מתאר את עצמך"?
קורינאלדי: "גברת רגן, אני רוצה לחדש לך שאני כן סופר. הנה עכשיו הוצאתי ספר, אפילו בהוצאה שלך, כנרת-זמורהביתן (מדובר ב'משפט נעילה', על המאבק המשפטי שניהל קורינאלדי להצלת בתי הכנסת בגוש קטיף - ש"מ) ואני יודע קצת את התהליך של הכתיבה".
רגן : "כן. אבל זה לא בדיוק ספרות, לכתוב על התיק המשפטי שלך בבתי כנסת".
קורינאלדי : "אני שמח לשמוע שאת גם עוקבת אחרי הפרסומים שלי".
( מתוך פרוטוקול בית המשפט)
מיכל טל הייתה ראשונת התובעות. ב-2007 היא טענה שרגן העתיקה מוטיבים ורעיונות שהופיעו בספרה "Cross The Lion and the" שפורסם בארצות הברית, ושילבה אותם ברומן "בידך אפקיד רוחי". בהמשך הגישה שרה שפירו תביעה משלה, בטענה שרגן העתיקה קטעים שלמים שהופיעו בספרה האוטוביוגרפי "לגדול עם ילדיי - יומנה של אם יהודייה" ושיבצה אותם בספרה "סוטה", שפורסם תחילה בארצות הברית ותורגם לעברית בשם "ואל אישך תשוקתך". היא תובעת ממנה מיליון שקל. שפירו טענה כי תחילה פנתה לבית הדין הרבני בירושלים שזימן את הצדדים לדיון. רק לאחר שרגן סירבה לשתף פעולה עם ההליך, החליטה לפנות לבית המשפט המחוזי.
לפני מספר חודשים הגישה גם סודי (סינתיה) רוזנגרטן, בת 78, חרדית הנמנית עם חסידות בובוב בבני ברק, תביעה נגד רגן בטענה שהעתיקה ממנה את הסיפור שכתבה, "שידוך משמים", שיצא לאור באנגלית ומתבסס על השידוך האמיתי של בנה. לטענתה, שיבצה רגן את הסיפור המשפחתי הייחודי ללא רשותה בספרה "עקדת תמר". רוזנגרטן סיפרה שהחליטה להגיש תביעה אזרחית רק לאחר ששמעה על התביעות של טל ושפירו. היא דורשת מרגן 2.5 מיליון שקל. כל השלוש מיוצגות על ידי עו"ד גלעד קורינאלדי, המתמחה בנושאים של זכויות יוצרים וקניין אינטלקטואלי.
רגן היא אחת הסופרות המצליחות ביותר בשוק הספרים הישראלי וגם בשוק היהודי בחו"ל. כל שלושת הספרים המוזכרים בתביעות נגדה - "ואל אישך תשוקתך" "בידך אפקיד רוחי" ו"עקדת תמר" - הם רבי מכר. היא מכחישה את כל ההאשמות נגדה וטענה בעבר כי היא נרדפת על ידי גורמים שונים בקהילה החרדית שמתנגדים לספריה. היא מיוצגת על ידי עורכי הדין תמיר גליק וירון חנין ממשרד ליבליך מוזר (טרם הוגש כתב הגנה בתביעה של רוזנגרטן).
מבין שלוש התביעות, זו של שרה שפירו מככבת בדיונים. מדובר בה על לא פחות מ-190 שורות שהעותקו, לטענת התובעת, מספרה. בתצהירים שנתנה הודתה רגן כי היא מכירה את ספרה של שפירו ואף קראה אותו טרם שכתבה את "ואל אישך תשוקתך" ("סוטה").
שפירו חזרה בתשובה בגיל 22 בניו יורק. המפגש הראשון בינה ובין רגן התרחש בנסיבות נעימות דווקא. ב-1990, אחרי שיצא ספרה האוטוביוגרפי "לגדול עם ילדיי", שיגרה רגן לשפירו מכתב שבו העתירה שבחים על הסופרת הצעירה לנוכח פתיחותה יוצאת הדופן כאם חרדית, ועודדה אותה להמשיך לכתוב. "אני רוצה להביא לידיעתך עד כמה נהניתי מספרך ועד כמה הוא כתוב היטב", כתבה רגן. "אני חושבת שיש לך כישרון ענק לתאר מצב ולהציג אותו בצורה חיה. יש לך גם חוש הומור טוב". היא אף אירחה את שפירו בביתה.
רגן טוענת היום כי את מכתב השבחים שלחה לשפירו לא ביוזמתה, אלא לאחר שהרב משה דמביז'ל נתן לה עותק מ"לגדול עם ילדיי" שיצא בהוצאה הספרים שניהל, "תרגום", וביקש ממני כטובה אישית ליצור קשר עם שפירו ולעודד אותה בכתיבתה. בעקבות בקשתו ובשל הכבוד הרב שרחשתי לו, עשיתי כך ואף הזמנתי אותה לביתי על מנת לעודד אותה בכתיבתה".
בספר, המבוסס על חייה, מתארת שפירו יהודייה חוזרת בתשובה מניו יורק, המתמודדת עם התא המשפחתי הגדל ועם קשיי היומיום הכרוכים בניהול משפחה גדולה וחינוך הילדים. לעומת זאת "ואל אישך תשוקתך", הוא רומן בדיוני - המבוסס, לדברי רגן, על ידיעה שפורסמה ב'מעריב' - על אישה המקיימת קשר מיני עם גבר נשוי, וכעונש מגורשת על ידי "משטרת הצניעות" לארצות הברית.
"רעדתי כשפתחתי את ספרה של רגן וראיתי שם את המילים שלי ובמיוחד את מחשבותיי בפיהן של כמה מן הדמויות.... עד אז מעולם לא חוויתי פלגיאט", אמרה שפירו בעדותה. לדבריה, רגן העתיקה קטעי שיחות שניהלה עם רב ובהן חשפה את דאגותיה מפני כניסה להריון נוסף, פלוס שיחה נוספת.
רגן: "כל סופר הוא ספוג. כל מה שהוא קורא, כל מה שהוא שומע, כל מה שהוא לומד, כל שיחה באוטובוס, הוא קולט את כל הדברים האלה בתוך הספוג. שם את הכול בתוך הבאר. כשבן אדם מתחיל לכתוב ספר הוא שם את המצקת של הדמיון שלו בתוך הבאר? שקיימה עם עוזרת הבית שלה. אחרי שקראה את הקטעים ב"ואל אישך תשוקתך" שפירו התקשרה לרגן וביקשה ממנה להוציא אותם מספרה. רגן הכחישה כי העתיקה, פנתה להוצאת הספרים שלה, ולאחר בדיקה נדחתה הבקשה של שפירו. עברו כמה שנים, ורק לאחר ששמעה על התביעה הראשונה שהגישה מיכל טל - ההחליטה שפירו ללכת בדרכה.
רגן דוחה את ההאשמות נגדה. היא טוענת כי מדובר ב"המצאות פרועות, דמיוניות וזדוניות", הנובעות מקנאה, וכי השימושים שעשתה בספריה היו חוקיים לחלוטין. לטענתה, גם אם קיימים פה ושם מוטיבים ומשפטים זהים, לא מדובר בהעתקה מכוונת וכי ייתכן שהושפעה באורח לא מודע מספרים וממקורות אחרים שקראה - בהן גם כתביהן של התובעות.
עם זאת רגן לא שללה אפשרות ש"הדים מרוחקים" מספרה של שפירו "נחקקו בתת התודעה שלי, ובלי משים, היוו השראה לכתיבת ספרי" כפי שאמרה בתצהירה. היא טוענת כי התביעה "היא חלק ממערכה שהכריזו כנגדי גורמים בציבור החרדי ששפירו משמשת כלי בידיהם - זאת הן בשל כתיבתי בנושאים שהם בגדר טאבו בחברה החרדית והן בשל מאבקי המשפטי נגד 'קווי המהדרין' באוטובוסים".
עו"ד גלעד קורינלאדי טוען מנגד כי במקרה שלפנינו קיימת גניבה ספרותית משום שהחלקים שרגן השתמשה בהם אכן היו "מהותיים וממשיים והוכחו נקודות דמיון רבות ומצטברות". בנוסף , הוא אומר, הייתה לרגן גישה ונגישות בפועל ליצירות האמורות והיא עצמה הודתה בדמיון בין הקטעים ובשימוש בהם. רגן, מצדה, מסבירה כי לכל היותר נחשפה ל'פרומילים זעירים' מהחומר, שאין בהם הפרת זכות יוצרים.
קורינאלדי: "האם כשכתבת את ספרך 'סוטה', היה ספרה של שפירו "לגדול עם ילדיי" מונח על שולחן הכתיבה שלך.
רגן השיבה תחילה שהיא "חושבת שאולי", אבל מיד ציינה, "לא, זה לא היה על השולחן.. אבל ייתכן שזה היה בארון בבית".
קורינאלדי: "הספר היה פתוח או סגור?".
רגן : "קשה לי לזכור מה היה מונח לפני 18 שנה על השולחן שלי. בדרך כלל אני לא כותבת עם ספרים פתוחים אבל לפעמים יכול להיות".
קורינאלדי : "אני מזכיר לך את הפסוק מספר 'משלי' 'מודה ועוזב ירוחם'. זה ביטוי לסלחנות, לתשובה ולשינוי עמדה. אני מאפשר לך להרים את הכפפה ולעשות משהו עם הביטוי הזה או שאני אמשיך בחקירה".
רגן : "מר קורינאלדי, יש לך חוצפה לשאול אותי שאלה כזו? אני נותנת לך אותה הזדמנות עכשיו להשתמש באותו פתגם אחרי כל מה שעשית לי, כל השקרים... התשובה שלי היא לא!".
קורינאלדי: "את מסכימה שייתכן שהדמיון המסוים בין היצירה שלך והיצירה של גברת שפירו נובע מכך שקראת את ספרה בסמוך למועד שבו כתבת את ספרך 'סוטה'"?
רגן : "כן".
קורינאלדי: "שמחתי לראות בתצהיר שלך הודאה שחוסכת לתובעת עבודה. את כותבת: "במהלך כתיבת ספרי 'סוטה' לא מן הנמנע שבלי משים הדים מרוחקים של קטעים מסוימים, שקראתי ביומנה של התובעת נחקקו בתת התודעה שלי, ובעקיפין, בלי משים, היוו עבורי השראה לצורך אותם קטעים". אני עורך דין ולא פסיכולוג, אבל אני רוצה לשאול אותך מה הם אותם הדים מרוחקים שנחקקו בתת המודע שלך בלי משים? 'אני לא הבנתי'?".
רגן (בכעס):" קודם, אני רוצה לומר שכל הטענות שלכם מהוות אחוז אחד מהספר שלי. אחוז אחד! אין לכם טענות. כל הדברים שהיא (שפירו - ש"מ) לקחה לספרה מהרב ומאחרים, אין לה זכויות עליהם. אז אם יש פרומילים בתוך הבאר - כשקראתי את הספר שלה, סמוך מאוד לכתיבת ספרי - הם זעירים מאוד. אז אני מודה, שכאשר שמתי את המצקת לתוך הבאר כמה טיפות קטנטנות של מה שקראתי בספר של שרה שפירו אולי נכנסו לתוך הספר שלי".
קורינאלדי: "איך לבאר הזו שלך הגיעו משפטים, מילה במילה, מהתבשיל של גברת שפירו?".
רגן : "אני מדברת על אותו נושא. אני מתארת את החיים הדתיים בתוך המשפחה הדתית של דינה (עוזרת הבית). בעלת הבית שלה אומרת לה, 'את לא מבינה אמריקאים' ואז דינה אומרת לה, 'בבית שלי אף אחד לא הרים את הקול'. האמירה 'אתם לא מבינים אמריקאים' היא פתגם שאני יכולה להראות לכם אותו בעשרות ספרים. זה מה שאמריקאים בדרך כלל אומרים לזרים. היא זרה".
השופט יעקב שפירא: "אבל גבירתי, לא זו השאלה. בעמוד 348 שלך. . . ובעמוד 341 של גברת שפירו, מופיע בדיוק אותו משפט באותן מילים".
רגן : "זה נכון".
שפירא: "יפה. אז מה ההסבר שלך לזה?".
רגן : "מה שאמרתי הוא ההסבר. קראתי את הספר של שרה שפירו וייתכן שהיה בראש שלי השיחה בין האישה האמריקאית ובין הזרה. זה שונה לגמרי בספר שלי, אבל משהו מהדו שיח בין הזרה והאמריקאית...".
קורינאלדי : "מצא חן בעינייך?".
רגן : "זה לא מצא חן בעיניי. זה הזכיר לי מה היה באמת הדבר הנכון, שהאמריקאית אומרת למישהי שמבקרת אותה, 'אתם לא מבינים אמריקאים'. זה מתוך האחוז האחד, שעו"ד קורינאלדי טוען, ואני מודה, לקחתי את המצקת, הוצאתי דברים. זה היה קרוב מאוד לזמן שקראתי את הספר של שרה שפירו. ייתכן מאוד שיש דברים דומים אבל זה לא עולה על מה שמותר בזכויות סופרים".
( מתוך פרוטוקול בית המשפט)
מעבר למאבק האישי בין הסופרות נדרש בית המשפט להכריע בשאלה עקרונית: מתי שימוש בחומר מתוך יצירה ספרותית מהווה גניבה ספרותית (פלגיאט) והפרת זכויות יוצרים, ומתי ניתן לראות בו מקור השראה לגיטימי לסופר.
החוק קובע כי כדי להוכיח הפרת זכות יוצרים ביצירה ספרותית מקורית, יש להראות כי הועתק ממנה "חלק ניכר". הוויכוח הוא, כמובן, מה זה בדיוק "ניכר"? לשון החוק קובעת כי הבחינה אינה בהכרח כמותית. מספיק שהחומר המועתק הוא חשוב ומהותי ליצירה. כל צד במשפט הסתייע במומחים ידועי שם כדי להוכיח את עמדתו.
פרופ' ויליאם קולברנר, מומחה לשייקספיר מאוניברסיטת בר-אילן, שהעיד מטעמה של שפירו, קבע: "בהתבסס על הדמיונות בתבנית הסיפורית, דיקציה (שימושי לשון) ודמויות באפיזודות ב'לגדול עם ילדיי' של שפירו וב'סוטה' ("ואל אישך תשוקתך") של רגן, ההסבר היחיד המתקבל הוא כי רגן ניכסה את הטקסט של שפירו לצורך יצירתה שלה... רגן היא מומחית בתחום הניכוס. היא העתיקה קטעים מהותיים ומשמעותיים מיצירתה של שפירו תוך ניכוסם לעצמה. הדמיון בין היצירות כה מהותי, עד שכל הסבר, זולת פלגיאט, אינו סביר".
מומחה נוסף מטעם שפירו, פרופ' אביגדור שנאן, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פסק: "נראה לי בסבירות גבוהה ביותר עד כמעט ודאות כי אחת מן היצירות הכירה את היצירה האחרת ועשתה בה שימוש מודע בהיקף משמעותי. הדבר עולה הן מסוגיות של מבנה העלילה והן משימושי לשון".
לעומתם , פרופ' אמילי בודיק, ראש החוג ללימודים אמריקאיים באוניברסיטה העברית, מצדדת ברגן. "אכן אני יכולה לראות בחלק מהקטעים נשוא התביעה, שבספרה של רגן, דמיון מסוים לקטעים שוליים, זניחים ולא חשובים ביומנה של שפירו. אבל אלה קטעים לא מהותיים ולא ממשיים... יש לזכור כי לשפירו אין טענות ביחס ל-98 אחוז מספרה של רגן... הסתמכות יוצר על קטע מספרו של יוצר אחר אינה מוכיחה הפרה של זכות יוצרים, במיוחד כשמדובר בשאלה לא משמעותית כמו כאן והדבר נכון שבעתיים כשהשימוש בקטעים השאולים נעשה תוך שינויים, טרנספורמציה".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום ב"סופשבוע" של "עריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם