ימים נוראים
לרגל חודש הרחמים והסליחות, ראוי לבחון מחדש מושגי יסוד כמו חופש, כפייה דתית וחילונית והסטטוס קוו שכ"כ נעים לעיתים לדבוק בו
יש נזועקים שהשמאל הרדיקלי ימוטטנו ואחרים גורסים כי הימין-המשיחי יהרסנו. עומדים אנשים ומתריעים כי המגזר החרדי ה"חשוך" והבטלני הוא זה שמפניו עלינו לחשוש ומן הצד השני בטוחים אותם חרדים כי החילוניות הליברלית עומדת לנו לרועץ.
יש מטענות אלו ודומותיהן שהן אמיתיות או לכל הפחות בעלות שורש הגיוני ויש שאינן, אלא שלא עליהן תקום ותיפול החברה בישראל. בעיות שכאלה הן רק כטפל הנגרר מן העיקר המשמש כבסיס ומצבו הוא הקריטי, היסוד שעליו מושתתים החיים ומהלכם ותקינותם נגזרים ממנו.
לרוב, נוח לברוח מן העיסוק באידיאלים מופשטים ורחבי יריעה אל האירועים והתקריות הקטנות כביכול של היום יום, בייחוד כשהטמפרטורות גבוהות, אך לעיתים מוכרחים לפנות זמן לעיקרון ולדיון בו ומתוך כך לומר, הסכנה האמיתית למדינה ולחברה ולאדם באשר הוא אדם היא הפגיעה והאיום על מושג החופש.
לאמיתו של דבר, החופש מהווה את יריית הפתיחה לחיים משמעותיים ולחיים בכלל, האפשרות של היחיד לחיות כאינדווידואל בדרכו שלו ללא כפיה מצד האחר. זהו למעשה הדלק מאחורי כל עשייה או מהלך אשר יש לו מהות משל עצמו, העובדה שחירות אפשרה את המחשבה עליו ואת מימושו.
יבואו ויאמרו האנשים שמחמיצים את פרצופם בשומעם על זכותו של הפרט לנהל את חייו ללא התערבותם, כי כל מערכת חוקית מסרסת את החופש היחסי של האדם ועל מנת להגיע לחופשיות מלאה על העולם להיות מצוי באנרכיה מוחלטת, אלא שהם פשוט שוגים בהבנת רעיון החירות לעומקו. חופש מלא לא יתכן כאשר האחד יוכל להזיק לאחר, שבכך הוא חותר תחת חייו החופשיים
כל עוד חוק נועד להגן את חירותו של מבוגר או לחלופין צעיר, בפן כזה או אחר כמו הזכות לפרטיות או האפשרות להשכלה, אזי שהוא תואם תפיסה שלטונית בריאה, שהיא למען האזרח שבתוך החברה ולא כפויה עליו ומגבילה אותו.
הדברים שפוגמים במרחב האישי והחופשי מכל סיבה אחרת, הם פסולים, אפילו נפשעים, משום שתוכנם הוא ההפך מהאינדיווידואלי, מהחי. היצירה מתחילה מחופש, האהבה מתחילה מחופש, החשיבה מתחילה מחופש. חופש הוא נקודת המוצא.
ויכוחים רבים ניטשו מאז ומעולם על תבניתם של היחסים בין דת ומדינה בישראל ובכל זאת נדמה כי באחרונה הסיבה לוויכוחים אלו בולטת במיוחד על רקע ההד שנוצר סביב חוק הגיור שהוצע על ידי מפלגת ישראל ביתנו בשיתוף פעולה מפתיע עם מפלגת ש"ס ומכוון להעביר את הסמכות לביצוע גיור במדינה לידי הרבנות בלבד.
מעבר לנושא ספציפי זה, ישנה התחושה שבשנה החולפת החוט הדק הנמתח בין המגזר הדתי, ובייחוד זה החרדי, ובין שאר הציבור נמתח עד קצה גבול היכולת פעמים רבות מדי - חניונים, קברים, מפעלים העובדים בשבת, והרשימה רק הולכת ומתארכת...
כאן פונים רבים דווקא אל חשיבות האחדות, אל הרגעת הרוחות וכיבוי השריפות שבפשרה השקטה - הסטטוס-קוו. ראוי להבהיר לגבי הסטטוס-קוו, למרות שבשורשו יש רצון טוב, הוא אינו צודק כאשר הוא קורא תיגר על הזכות לחופש ואין מקום להסדר כדוגמתו. עלינו לנצל ההזדמנות שטמונה בסיומה הלוהט של שנה זו לתהות על נושאים הרי גורל.
מוכרחים להכיר בכך שגם יחסי דת ומדינה עניינם בחופש. ההפרדה שאמורה להיות בין דת ומדינה היא פונקציה של שלטון המאפשר חיים חופשיים ועצמאיים. סוגיות כמו נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת ואפילו הגדרות הגיור במדינה קשורות רק בעקיפין לשאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל או לחשיבות שמייחסים או שאין מייחסים לצביון שלה. כל אלו קשורים בראש ובראשונה לחופש המגיע לאינדווידואל לחיות את חייו מבלי כל כפיפות לעולם הדת אשר אינו מאמין בו ומן העבר השני, שתהיה לאותו יחיד האופציה לחיות חיים דתיים מלאים, כל עוד הוא אינו מסב נזק ישיר למישהו.
כפיה חילונית היא בדרך כלל פיקציה שמנסים ליצור אנשי דת, כפיה דתית לעומת זאת מתרחשת הלכה למעשה. שירות כמו נישואים אזרחיים צריך להינתן משום שהחוסר בו הוא פגיעה ישירה בחירות של מי שרוצה בו, טענה הגורסת כי נישואים שאינם ע"פ הדת ופעילות תחבורה ציבורית בשבת הינם בעצם "כפייה חילונית" על האדם הדתי, הן שקריות, מהסיבה שהן גוזרות כי קיום חיים דתיים מחייב שלילת מושג החופש. אם ההשערה הזו הינה נכונה הרי שבכל אופן אין מקום לדת בשום צורה בחברה בריאה. זוהי צביעות בלתי נסבלת של אנשי דת לא מעטים.
הסתכלות שכזו נצרכת לגבי ההפרדה הרצויה בין דת למדינה אך גם לכל נושא שלטוני אחר (כלכלי וחברתי כאחד), הסתכלות שמטרתה ליצור כמה שיותר מרחב חופשי.
נכון, חופש (המילה שאני חוזר עליה כבר יותר מדי פעמים) ,לעולם לא יהיה שלם. עובדות החיים הנתונות והבלתי משתנות קוטעות אותו. האדם, לעומת זאת שואף וצריך לקחת לידיו את שהוא הוא יכול ולנהוג בו בהתאם לשיקול דעתו, זוהי חירות.
הסופר האירי זוכה פרס נובל ג'ורג' ברנרד שו כתב כי "חירות פרושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם".
כל דת חברה, אדם או תנועה פוליטית השואפת לכפות עליכם או עלי את רעיונותיה (ולו הפעוטים ביותר) חותרת תחת ה"אני" שלי ושואבת ממני את האחריות לחיי. זוהי התובנה שאיתה עלינו לחתום את שני החודשים המכונים "החופש" ואת התקופה הרותחת הזו, שלאיש אין זכות לכפות עלינו דבר, אפילו אם הוא "מייצג" את האל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם