עושים רוח בשם חופש הביטוי
אמנים, יוצרים ומרצים באקדמיה נוטים לבלבל בין חופש המצפון, חופש הביטוי והחופש האקדמי כדי לקדם אג'נדה נגד "הכיבוש"
מאז עמדתי על דעתי השמאלית לפני יותר מ-30 שנה, התקוממתי נגד ההאשמה הקבועה על "התקשורת השמאלנית" כביכול, "האקדמיה השמאלנית" כביכול ו"הבוהמה השמאלנית". כביכול? רק עקשן גדול או מי שממש מתאמץ לטמון ראשו בחול לא יראה את הסיבה לנטייה המגונה לבלבל בין שלוש החירויות הללו: "הכיבוש".
אמנם חופש הביטוי שמור לכל: לחרדים תומכי איראן ולחילוניים תומכי ענת קם, לאוהדי בית"ר ולאוהדי סכנין, לטוקבקיסט המתלהם ולפובליציסט המדוד. אלא שחופש הביטוי משמש בידי אליטות בעלות אג'נדה פוליטית ברורה למדי כבריח תיכון המחבר בין חופש המצפון הבוהמי לבין החופש האקדמי. בעוד הם מממשים את חופש הביטוי עד כדי חופש מצפון מלהופיע "בשטחים הכבושים", הנה עמיתיהם מממשים את חופש הביטוי עד כדי החופש האקדמי להפריח שקרים אודות תולדות הציונות והסכסוך, ובשם אותם שקרים לקרוא לחרם על ישראל, כולל על מקומות העבודה שלהם.
יש לשוב ולעשות הבחנות מועילות: חופש הביטוי הוא אכן אותה חירות קדושה, שכמעט אין לגעת בה ואכן אין כמעט הנוגעים בה, גם כאשר נזקה המדיני עשוי להיות גדול (ע"ע התבטאויותיו שלוחות הרסן, המטומטמות וחסרות השחר של מי שממשיך להיחשב "גדול פוסקי הדור", הרב עובדיה יוסף). כמו בכל מדינה דמוקרטית, גם בישראל נמנעות רשויות החוק מלסתום פיות, אלא כאשר הדברים מגיעים אל גבול ההסתה והפרת הסדר הציבורי. אדרבא, בהשוואה למדינות אחרות, חופש הביטוי בישראל הוא רחב למדי, אולי יותר מדי.
חופש המצפון של אמנים ויוצרים הוא אכן המשכו של חופש הביטוי. אלא שבשונה מאוהד הכדורגל המרשה לעצמו בשם חופש הביטוי לנהום נהמות או להפריח נאצות, אישי ציבור כמו עמוס עוז יודעים שהם נישאים מעם, הם מתנהגים כאילו הם נישאים מעם, ודואגים שכולם ידעו זאת. במלים אחרות, ובהנחה שמצב הצבירה האנושי הישן של "עמך" ו"אליטות" יתמיד גם בדורות הבאים, הרי שאין ספק שאין
אכן כן. מותר לעמוס עוז ולא"ב יהושע לחתום על עצומות ולהביע בזאת את עמדתם כלפי אריאל, כלומר כלפי "הכיבוש". אולם הפשטנות המרגיזה אולי בסיסמה לגיטימית כמו "היכן השליט שישחרר את גלעד", הופכת לפשטנות מביכה כאשר אישים בדרגתם של יהושע ועוז ממשיכים להתנהג ציבורית כאילו אם יפנו את גבם לאריאל, "הכיבוש" יעלם.
לבסוף, החופש האקדמי. זה לא נוצר לשם המחאה. זה נוצר לשם החיפוש אחר האמת. משימה קשה ממנה פטורים גם אזרחים פשוטים החותמים על עצומות או הנוהמים נהמות, וגם סופרים דגולים האמונים על פיקציה ואמנות. מי שלוקח על עצמו את המשימה הנשגבת של מתן דין וחשבון מדעי על כל דבר ועניין - מצב המים, מצב הרוח, מצב הפלסטינים - איננו יכול לנהוג כאחרון האזרחים או כמפונק שבסופרים. מחקר איננו טוקבק, כשם שהוא גם לא עצומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם