כוח נשי: על הסרט "תפילת הנערות"
אחרי שערוץ 10 לא רצה את "תפילת הנערות" של רינו צרור, "קשת" הקרינה אמש את אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר שנעשו בארץ
זה המקום להזכיר כי מודי פרידמן, מי שהיה מנכ"ל ערוץ 10, סירב בשעתו להצעה להקרין את "תפילת הנערות", ולדברי צרור אמר "בנות בוכות, את מי זה מעניין?". חייבים גם לציין את העובדה שערוץ 10 נאבק בבית המשפט עד שהוכרע ואולץ להעביר את הצילומים לצרור, כדי שיהפוך אותם לסרט המונומנטלי אשר שודר אמש ב"קשת".
למען הסר ספק - אחדים מעמיתיי הטובים עובדים ב"בית הוורד", ובלי תחרות חזקה לערוץ השני אין סיכוי לטלוויזיה איכותית בארץ. אבל חוסר ההבנה של הציבוריות הישראלית ושל נפש הצופים, גרמו לאנשי ערוץ 10 לשפוך מיליונים על הישרדות ועל דרמות כושלות ולוותר על "תפילת הנערות", אחד הסרטים התיעודיים הכי מרגשים שנעשו בארץ אי פעם, לטובת סדרת "ריאליטי" שבה המשפט הכי יהודי נאמר על ידי רבי בשבקין מאור הגולה: "אנחנו שומעים שבית המקדש חרב, שומעים על כל ה'בית ראשון', 'בית שני', בית זה, בית...אבל אף פעם לא היינו שמה. פה הייתי עד לחורבן בית שפקס".
הסרט "תפילת הנערות" מתעד כיצד בסוף "ההתנתקות", כאלף נערות התבצרו בבית הכנסת של נווה דקלים, שנותר אחרון בגוש קטיף. המצלמה מתעדת כיצד הבנות מתפללות, שרות, בוכות, זועקות, מתחבקות, קורעות קרע בחולצה כמו במקרה של מוות של בן משפחה קרוב.
המצלמה ממשיכה לתעד את המעמד המרגש והמטלטל הזה, עד לרגע שבו השוטרים והחיילים נכנסים - הבנות מבינות שהמאבק הסתיים והן יוצאות החוצה בוכות, ללא מאבק ובוודאי ללא אלימות ממנה הזהירו צרור ורבים מהעיתונאים שצפו מלחמת
עם יד על הלב, ייתכן והיו יכולים להיות כמה מקרים בודדים של אלימות חמורה מצד אלו שגורשו מביתם השוכן על אדמות שנקנו בכסף מלא ומעולם לא גרו שם ערבים שגרושו, כמו למשל ביפו, בחיפה, ברמת אביב ובמקומות אחרים בארץ.
הסיבה לשקט היחסי ששר במהלך גירוש תושבי גוש קטיף נובע מכך שציבור המתנחלים הוא שומר חוק ושבראשו עמדה אז הנהגה אחראית שדאגה לעתיד המדינה, יותר מאשר למעמד שלהם (בדיוק ההפך מכפי שנהגו חברי "פורום החווה" שיזמו את הבריחה מעזה).
בחזרה ליצירה של צרור - "תפילת הנערות" הוא סרט קורע לב, פשוטו כמשמעו. הנערות הצעירות הללו, לא בוכות בגלל חבר שעזב, הפסד של כוכב בתוכנית טלוויזיה, כישלון במבחן או בגלל שמישהו שהן נורא מחבבות, לא אישר אותן בפייסבוק. הן בוכות וזועקות אל בורא העולם שיבטל את רוע גזירת ההרס של גוש קטיף.
הסרט כמעט ואינו ערוך, מאחר והאירוע היה כה דרמטי, שכל שנותר לצלם מוש יראל לעשות הוא לדלג באמנות בין צילום בזווית רחבה שבה נראות בו זמנית מאות נערות, ובין נדידה בין פרצופי הבנות, תוך התמקדות על פנים בוכיות של נערה זו אחרת, בזמן התפילה המרגשת ביותר שראיתי ושמעתי מעולם.
מהקריינות המלווה את הסרט ניכר כי ליבו של צרור יוצא אל הבנות. דווקא משום שהוא תמך ותומך בעצם הרעיון של נסיגה לקווי 67', הוא מרשה לעצמו להעריך את עמידתן של הבנות ולתת לצופים להבין כי דעתו אינו נוחה מן הצייתנות הגורפת של הקצינים הבכירים אשר היו שותפים למהלך שבוצע בחופזה, מבלי שלעם ניתן הסבר רציני לשאלה מדוע צריך לעקור מבתיהם 10 אלפים תושבים, ללא הסכם, רק כדי שמאותם יישובים ממש יירו לאחר מכן על אשקלון, עיר שעד לפינוי מרצועת עזה לא היתה יעד לטילי חמאס.
רינו צרור קיבל החלטה להפוך את הסרט מסתם סרט תעודה למסמך עיתונאי נוקב. לטעמי בחלק מסוים של הסרט הסברים שלו על מהות התפילות נשמעים מעט מיותרים ומפריעים לקול התפילה. לעיתים ההסבר שלו מאיר עיניים (ואוזניים), ומבהיר את הניגודיות שבין עוצמת "צבא ההגנה לישראל", לבין כוח האמונה של הבנות.
הסרט מראה את ההבדל בין רס"ן נטע בלבן, אחת הקצינות שפיקדו על פינוי בית הכנסת, מתחילה לקטר באוזני הרבנים, כמו תינוקת קטנה ומפונקת, בגלל שלא שהבנות שעוברות טראומה רגשית עצומה, לא מאפשרות לה לנאום בפניהן. צרור גם נותן לצופים להרגיש כי הצעירות בעלות החולצות הכתומות הוכיחו כי לתפילה יש כוח אנרגטי לא פחות משמעותי מאשר לנשק קר.
הסיבה שבגללה צרור ראוי לפרס סרט התעודה הטוב ביותר לשנה זו, היא העובדה שהוא כעיתונאי חילוני ושמאלני מעז לטעון בגלוי, כי הריסת גוש קטיף (והפקרת המתיישבים), בצורה שבה הדבר נעשה, גרמו לאובדן הרתעה, לאינספור ישראלים הרוגים, למלחמת לבנון השנייה, למבצעי "גשמי קיץ" ו"עופרת יצוקה" ברצועת עזה (2006 ו-2009, בהתאמה), שגרמו גם ליותר מ-1,500 פלסטינים הרוגים.
כלומר דמם של כל אלו, יהודים וערבים כאחד, בראשו של אריאל שרון, ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. למי ששכחו במה דברים אמורים, הנה תזכורת טרייה - בני משפחת שרון הסכימו רק בשבוע האחרון לוותר על המכונית, הנהג והמזכירה שהמדינה העמידה לרשותו של ראש הממשלה לשעבר שנמצא כידוע בתרדמת.
למרבה הבושה "הוויתור" של בני משפחת שרון, התרחש רק לאחר שעמותת אומ"ץ גילתה את החרפה ואיימה לעתור לבית המשפט. השאלה היחידה שנותרה פתוחה גם לאחר הסרט, למה ההכרה העיתונאית באיוולת ובצורה השגויה שבה בוצע הנסיגה, מגיעה מעט מדי ומאוחר מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם