מסעותיי בסלובקיה: גבינה במקום שניצל
אחרי היכרות עם הרגלי האכילה של הסלובקים, הקרב נגד תעשיית הבשר נראה חסר סיכוי. ככה זה בעולם שתרבות האכילה שלו מושתתת על בייקון. אביב לביא חזר מסלובקיה. לא עוצר בירוק
התהליך ההכרתי שקדם לצעד הזה היה מתמשך והדרגתי. הידע שנצבר אצלי במהלך השנים האחרונות על המתרחש בתעשיית הבשר, על הדרך בה מגודל ומטופל הבשר שאנחנו אוכלים, ועל מערכת היחסים המעוותת בין האדם לבעלי החיים שמונצחת באמצעות אכילתם, הוביל למסקנה הבלתי נמנעת. ההפנמה הייתה הדרגתית, הביצוע התרחש בבת אחת. כשהתעוררתי בבוקר שלמחרת הטיול, ידעתי שנפתח פרק חדש בחיי. פרק שבו אכילת בעלי חיים לא באה יותר בחשבון.
חברים ובני משפחה שאלו אותי מאז כמה פעמים אם זה קשה, למשל, כמו להפסיק לעשן. אין לי מושג, כי מעולם לא עישנתי, אבל האמת היא שלא הייתה לי סיבה להתלונן או לחוש כמי שמקריב את הנאות החיים על מזבח השקפת העולם. בשר אף פעם לא היה ההעדפה הקולינרית הראשונה שלי. אם עומדת לרשותי ארוחה חמה, מזינה וכזו שכוללת די הצורך חלבונים, אני חש מסופק לגמרי. הייתי שמח להציג את עצמי כקדוש מעונה, אבל האמת היא שחלומות על שניצל לא טרפו את שנתי בששת החודשים האחרונים.
עד הנסיעה. למעשה, שיחת הטלפון עם הסוכנת, בה היא שאלה אם יש לנו בקשות מיוחדות לגבי הארוחה בטיסה, הייתה הפעם הראשונה בה הגדרתי את עצמי מול העולם כצמחוני. העובדה שאיני אוכל בשר, שבתוך הבית היא כה טבעית וחסרת ייחוד (אשתי צמחונית מאז ילדותה), הפכה
פתאום להגדרה חברתית ותייגה אותי כחריג. לפתע חלחלה אצלי ההבנה שבמטוס אקבל ארוחה שונה משאר הנוסעים. וזה היה מוזר. התחושה המוזרה גברה כשקיבלנו -לפני כולם! - את ארוחת הבוקר: בשל טעות במחשב היינו רשומים כטבעונים (לפי שעה אנחנו רק צמחונים). לפיכך , ארוחת הבוקר שלנו כללה סלט פירות, קצת ירקות, לחמנייה ומעדן על בסיס חלב סויה. היה בסדר גמור, אם כי קצת קינאתי בשכנים שקיבלו חביתה. אבל הצרות האמיתיות התחילו כשהגענו להרי הטטרה.
כן, גם אני לא שמעתי עליהם עד לפני שבועיים. וברגע שהגענו לרכס ההרים הנהדר ששוכן בצפון סלובקיה, על פסגותיו המושלגות בחורף והירוקות בקיץ, על מסלולי הטיול שחוצים את הטבע המתפרץ, על היערות, האגמים והעיירות המתוקות, הייתי קצת נכלם. תמיד החשבתי את עצמי כחיית מפות ונסיעות, אבל את הרי הטטרה העליונים - יש גם תחתונים - לא הכרתי. והיה נעים להכיר, ועוד איך.
הכל הלך בקלות - עד שהגענו לארוחות. בחלק הזה של העולם, מתברר, ארוחה בלי בשר היא קונספט משונה קצת יותר מאכילת מרק במזלג. אבל מילא ארוחה שלמה - בואו נתחיל במנה. מדי יום מצאנו את עצמו ישובים במסעדות מקסימות, מתחת לראשיהם המפוחלצים של דובים ואיילים שבקעו מהקיר, סורקים את התפריט הכתוב סלובקית מדוברת ומנסים לצוד דבר מאכל שלא מכיל גרסה כלשהי של קותלי חזיר.
אחרי שהתייאשנו מהתפריט פתחנו בדיאלוג עם המלצר, אלא שעם הסלובקית שלנו והאנגלית שלו היה קשה להגיע רחוק. יותר מפעם אחת השבענו את המלצר שבמרק העדשים שאנחנו מזמינים אין אפילו רמז לבשר, אבל כשהגיעה הצלחת המהבילה התברר שאמנם אין בה בשר - אבל בקרקעיתה נחות להן כמה רצועות בייקון.
זה היה המבחן הרציני הראשון בו עמדה הצמחונות שלי. אם לשפוט על פי הריח, הסלובקים נותנים
לא שצריך לרחם עלינו. ככל שנקפו הימים למדנו להסתדר, להסתמך יותר על ארוחת הבוקר המגוונות במלון ולאתר את ההפוגות הצמחוניות בתפריטי המסעדות. הסיפור הוא לא עלינו, אלא על עולם שתרבות האכילה שלו מושתתת על בשר. פעם, בחלקים הקרים והמיוערים של הכדור, גברים היו יוצאים מהבית עם רובה ציידים וחוזרים עם חזיר בר על הכתף כדי שיהיה מה להניח על שולחן ארוחת הערב. היום שוחטים את הפרות והחזירים על סרט נע בבתי מטבחיים. הכל השתנה, חוץ מהמתכונים. כשמומחי האו"ם קובעים שלתעשיית הבשר השלכות הרסניות על משאבי כדור הארץ ופליטת גזי החממה, ושאם האנושות חפצת חיים היא מוכרחה להפחית את היקפי אכילת הבשר באופן מיידי, הם צריכים לקחת בחשבון שיש להם עוד הרבה הרבה עבודה.
גם באירופה הקיצים חמיםיותר ויותר. שום דברשדומה לעומסי החום והלחות של המזרח התיכון הרותח, אבל במונחים מקומיים, גם 25 מעלות צלזיוס ושמש בוהקת הם עילה לחפש אמצעי צינון. מה עושים? הופכים את כיכר העיר לבריכה.
בשנים האחרונות נתקלתי בתופעה הזו יותר ויותר. מכרכים מרכזיים כמו בודפשט, ועד עיירות בפריפריה כמו ליפטובסקי מיקולאש שבהרי הטטרה (רף המינימום לשמות יישובים בסלובקיה עומד על 15 אותיות), שבכיכרותיהן מוקמות מערכות מים שובבות, עם תעלות שוצפות ומזרקות שמשפריצות זרמים בעוצמה משתנה. החל משעות הצהריים הכיכר הופכת לפארק מים ספונטני שמושך אליו משפחות וילדים, שאחרי כמה דקות כבר מתרוצצים בתחתונים (חלק מהמקומיים מגיעים מהבית עם בגד ים). ההורים ממתינים עם המגבת בצד, ועל הדרך יכולים להצטייד בבתי הקפה שנטועים בשולי הכיכר. המושג "כיכר העיר" מקבל כך משמעות חדשה, תוססת ומלאת חיוניות.
קשה לחשוב על שימוש הולם יותר למרכזי ערים ויישובים בישראל, מדינה שבה הצירוף "רחבת המועצה? או העירייה מבטא בדרך כלל מרחב לוהט, נטול צל, מרוצף בכיעור משווע וחסר שימוש באופן כללי. ההפיכה של המרחבים העירוניים הללו מגוש בטון מדכדך לגן משחקים רטוב ושמח היא מהלך לא יקר, לא מסובך וכזה שאינו כרוך בבזבוז מים (המערכת מזרימה אותם באופן מחזורי). סעו לליפטובסקי מיקולאש, או לכיכר סזאבאדסאג בבודפשט ותראו, ואל תשכחו להישמר מפני השפרצות. שמחת בית השואבה מדביקה גם מבוגרים.
בימים שקדמו לנסיעתנו, ביכו כותרות העיתונים את התאונה המרה באזור קריית גת. שוב נהג פרץ מחסום רכבת, שוב יושביו של רכב שלם נמחקו. כל מפגש בין מסילה לכביש בישראל - על אף שפע המחסומים, צלצולי האזהרה והתצפיתנים - הוא פונטציאל לפיגוע דרכים המוני.
על הרקע המחריד הזה, המפגש הראשון בהרי הטטרה עם מסילת רכבת נחת עלינו בהפתעה גמורה. כך סתם, המסילה חוצה את הכביש, בלי אזהרה מוקדמת, בלי מחסומים, בלי תצפיתנים, בלי צלצולים מאיימים. המעטפת של המפגש בין המסילה לכביש מסתכמת ברמזור: כשהוא מהבהב באור צהבהב, מותר לנסוע. כשהוא דולק באדום-חובה לעמוד. הרכבת מתקרבת.
מדובר, אגב, ברכבת מקסימה, מעין חשמלית הרים בת שלושה קרונות שסובבת בין העיירות השוכנות לאורך הרכס. למעשה, אפשר לטייל באזור בקלות גם בלי שירותיו של רכב פרטי צמוד. מדי כמה דקות פולטת החשמלית מאות תיירים בתחנה של עיירה זו או אחרת, ומשם הם עושים את דרכם רגלית אל אתר הסקי (בחורף) או טיפוס הרים (בקיץ) הסמוך. במורשת התחבורה הציבורית שהותיר כאן המשטר הקומוניסטי, מתברר, יש גם צדדים חיוביים.
בעיניים ישראליות, היעדרם המוחלט של מנגנוני ההגנה במפגש שבין המסילה לכביש נראה כמו פיגור בתשתיות שגורם לסכנת נפשות. בעיניים סלובקיות, אין שום בעיה: כשהאור אדום הנהגים עומדים, כשהוא מתחלף נוסעים. כשאין מחסום, איש לא מתחכם או מנסה לפרוץ אותו. למרבה המזל, בינתיים יש מעט מאוד תיירים ישראלים באזור.
אותה צייתנות סלובקית קשוחה שבהקשרים היסטוריים היו לה כמה השלכות מסמרות שיער - באה לביטוי כמעט מעורר השתאות בביקור באחד מפלאי הטבע המרהיבים שהמדינה הזו מציעה: מערות הקרח.
מערת הקרח דובשינה, הגדולה בסלובקיה (משתרעת על פני קילומטרים ומכילה 145 אלף מ"ק קרח), נטועה על צלע הר מיוער בגובה 1,300 מטר מעל פני הים. בחוץ שררו 15 מעלות מענגות, בפנים - 0 מעלות , כל השנה, חורף וקיץ. כמויות המים העצומות שמטפטפות לתוך המערה כבר מיליוני שנים כתוצאה מהפשרת השלגים, קופאות בתוכה בתצורות שונות ומשונות: זקיפי קרח, נטיפים, קרחוני ענק ואגמים קפואים בעומק 30 מטר.
השביל שהוכשר למבקרים מתפתל בין כל אלה ומאפשר התבוננות ממרחק אפס. לגעת זה כבר סיפור אחר. המדריכה הרובוטית, בסלובקית שוטפת, הבהירה שמדובר בשמורת טבע, ובטבע לא נוגעים. הישראלי הסורר שבי לא התכוון לקחת ברצינות את ההנחיה הזו. עם כל הכבוד לטבע, איך אפשר להתאפק ולא למשש את קירותיה של מערת קרח קדמונית שאתה הולך בתוכה? אבל לא היה לי נעים להיות הראשון. לכן ארבתי לרגע שבו סלובקי או סלובקית מבין העשרות שהקיפו אותנו בסיור - תיירים זרים כמעט לא היו שם - יפרוץ את המצור ויעביר כף יד על גושי הקרח העצומים. מיד אחריו הייתי מתנדב להיות השני. המתנתי והמתנתי, לשווא. שעה ארוכה וקפואה הלכנו בתוך הקרח המהמם ביופיו, ואיש - כולל ילדים! -לא חשב, או לפחות לא העז, להפר פקודה.
אחר כך, בשביל שמתפתל במורד ההר, חיפשנו ללא תוצאות בדל לכלוך שזרוק בטבע, איזה רמז להפקרות סביבתית מצד תושבי המקום. כנראה טבוע בהם גן תרבותי כלשהו שמסרב לעשות את דרכו לעבר עם ישראל, שמתמחה בטינוף הטבע ושמורותיו. רק לרגע אחד תפסנו אותם, את הסלובקים, עם המכנסיים למטה, תרתי משמע: זה קרה בעיצומו של טיול סביב אגם, במסלול שהמה מטיילים - אבל לא היה בו רמז לשירותים ציבוריים. בגבור המצוקה, אשתי חדרה אל בין השיחים כדי לחפש מסתור. כשחזרה, היה מרוח על פניה חיוך. "אני לא הראשונה שהייתה שם", בישרה. סוף סוף נמצאה הוכחה שגם הסלובקים - או לפחות הסלובקיות - חצובים מחומר אנושי.
בשביל רגעים כאלה המציאו את הביטוי "נעתקה הנשימה". פסענו באיטיות ברחובה המרכזי (והיחיד) של העיירה שבה התג ו ררנו, טטראנסקה לומניצה, שם שכמו נלקח מאחד משיעורי הכישוף בהוגוורטס, בית הספר המהולל של הארי פוטר. מימין ומשמאל לכביש משתרע "פארק" - צמחייה טבעית ירוקה, משובצת בספסלים ושבילים. על מכסות השקיה לא שמעו כאן. מי צריך להשקות כשגם באוגוסט יורד גשם?
ואז, כאמור, נעתקה נשימתנו: במרחק מטרים ספורים מאיתנו, בשביל המבואה של אחד הפנסיונים, ניצב במלוא הדרו אייל עם מוטת קרניים עצומה, מהסוג שרואים רק בסדרות של הבי-בי-סי. הבטנו בו בתדהמה, תוהים אם יגאל שילון לא יקפוץ בעוד רגע מבין השיחים, או, גרוע מזה - מתוך האייל עצמו שיתגלה כתחפושת ערמומית. האייל, בתגובה, הביט בנו באדישות, והמשיך לכרסם בתיאבון את השיח המטפס. שום דבר בחיים בישראל לא מכין אותך למפגש ברחוב עם אייל ששוקל מאות קילוגרמים. בימים הבאים העיניים לא הפסיקו לתור אחריו, אבל הוא מן הסתם כבר חזר לביתו בהרים הקרירים.
כמו ישראלים רבים, אני משער, גם אני גיבשתי במהלך השנים צרור דעות לא מחמיאות במיוחד על אל על. עוד כמה טיסות כמו זו שחווינו מבודפשט לתל אביב, והתדמית של חברת התעופה הלאומית תעבור אצלי מהפך אמיתי.
זה התחיל באווירה של רצון טוב ובהשתדלות כנה של צוות המטוס להנעים את זמנם של הטסים, והמשיך בכמה עניינים ממשיים יותר. זמן קצר לפני הנחיתה התבקשו הנוסעים לרכז את ערימות עיתוני השבת שחולקו בכניסה למטוס, והדיילים עברו ואספו אותם. בתשובה לשאלתי, הבטיחה הדיילת שכל הנייר מועבר למחזור.
עוד לפני כן, בתחילת הטיסה, קיבל כל ילד צעצוע. לשם שינוי, לא ערכת פלסטיק מטופשת, אלא קוביות תירס מעובד שנדבקות זו לזו באמצעות מטלית לחה ומאפשרות להשתעשע בהרכבת צורות, מעין לגו נטול לגו. באל על מציגים את המשחק בגאווה כ"חומר יצירה טבעי, מתכלה וידידותי לסביבה", ועל גבי האריזה מתנוססת הכותרת "כשהטבע משחק עם הדמיון!". לא הייתי חותם על כך שהצבעים שבהם נצבעו קוביות התירס ידידותיים מאוד לסביבה, וגם לא שקית הניילון שבתוכה הן מגיעות, אבל יש כאן צעד בכיוון הנכון. הילדים, וגם זה חשוב, מאוד נהנו.
בגב המושב שלפני כל נוסע, כך התבשרנו, המתינה מעטפת תרומה לאלו"ט. אני חסיד די קטן של מפעלות שנור לאומיים, אבל כאן מדובר במהלך מבריק: החוזרים מחו"ל מוזמנים לשלשל למעטפה את שאריות הכסף הקטן שנותרו בכיסיהם ובארנקם. הרי לאיש אין שימוש אמיתי בערימות הברזלים הקטנים, ששוויים מסתכם, במקרה הטוב, בכמה שקלים.
שמחתי להיפטר ממאות גרמים של פורינטים (המטבע ההונגרי) וגם מכמה יורו-סנטים, שבבית היו מתגלגלים בלי מטרה, וכאן הועברו למטרה חשובה מאין כמוה. הערך הכולל של תרומתי היה כארבעה שקלים. מדי שנה חוזרים מחו"ל יותר ממיליון ישראלים. עד כמה גדול הפוטנציאל, תעשו את החשבון לבד.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם