צבי טל: הייתי מסרב לפקודת עקירת יישובים
שנים אחרי שפרש עושה השופט צבי טל חשבון נפש ומדבר על הקושי של חיים בחברה דתית שמתקשה לקבל את חלק מהכרעות בית המשפט העליון
"אחרי הדיון הם יצאו להפסקה וחזרו כעבור חצי שעה עם פסק דין מוכן שכתב השופט זילברג. הוא כתב שם משהו כמו 'בא כוח המערער טען טענות רבות ובחריפות מרובה, הרכיב דין על גבי דין, אבל כל זה מתוך העלמת העובדות'. הרגשתי שהדם יורד לי לרגליים. שופט עליון אומר לי שהעלמתי עובדות? זה כאילו ניסיתי להשיג משהו לא ביושר. חזרתי למשרד בסערת רגשות גדולה ואמרתי 'אם זה יכול לקרות בבית המשפט העליון אני מתפטר ועוזב את המקצוע'".
"מי שעמד אז בראש המשרד הרגיע אותי ואמר לי 'אולי תכתוב להם מכתב. אין פרוצדורה כזו, אבל תנסה'. שמעתי בקולו וכתבתי 'אני לא מערער על פסק הדין, אבל ראש ההרכב הוא שאמר לי לדלג על העובדות'".
כעבור שבוע הגיעה אל עו"ד טל הזמנה מפתיעה אל השופט זילברג. "באתי ללשכתו במגרש הרוסים, לשם הזמינו גם את בא כוח המדינה. השופט זילברג אמר שאני צודק, לקח סרגל עם עט אדום, מחק את השורה הזו וחתם בצד. בשבילי זה היה אירוע מכונן. זה שבית המשפט יודע גם לתקן את עצמו וגם להודות היה בעיניי לקח חשוב".
צבי טל, שפרש לפני 13 שנה מבית המשפט העליון אחרי קריירת שיפוט של 19 שנה, מתחיל, לדבריו, רק בשנים האחרונות להרגיש את הפנסיה. "כששופט יוצא לפנסיה מתנפלים עליו מכל הכיוונים", הוא מסביר. "כל מיני עבודות של התנדבות ורווחה וועדות, ואם הוא לא יודע להגיד לא, כמו שאני לא ידעתי להגיד, אז בסופו של דבר הוא נוגס יותר ממה שהוא יכול ללעוס".
בשנים האחרונות, נדמה לו, הוא השכיל לעבור אל הפרק הנינוח יותר ועוסק בחקר מקורות הלשון של הסופר ש"י עגנון. בצד זה יצא לאור בשבועות האחרונים ספרו האוטוביוגרפי "עד בוא השמש". "הספר היה מיועד מלכתחילה לנכדים שלי. היה לי חשוב לתת להם דמויות מופת שפגשתי, לספר סיפורים שעברתי. לאחר מעשה ראיתי שיכול להיות שיש בזה עניין לציבור".
חלק משמעותי מהספר, באופן מפתיע, לא עוסק כלל בעולם המשפט. טל מספר בו על משפחתו, על ישיבת כפר הרא"ה שבה למד, על אנשים מעניינים שהכיר ועל פעילויות שונות שבהן היה מעורב. "משפטים זה מאוד חשוב, אבל זה רק חלק קטן מהחיים שלי", הוא מסביר.
טל נולד בשנת 1927 בפולין לחיים ואסתר טייטלבוים והיה הקטן בין שבעת ילדיהם. כשהיה בן שמונה עלתה משפחתו לארץ. אחותו, בעלה ובנם, שנותרו מאחור, נספו בשואה. הוא למד בישיבת כפר הרא"ה, שירת בהגנה ובצה"ל ובשנת 1949 נרשם לקורס הראשון בפקולטה למשפטים שנפתחה באוניברסיטה העברית. ערב הסמכתו לעורך דין, זמן קצר אחרי שש"י עגנון קיבל את פרס ישראל, שלח לו המשפטן הצעיר מכתב ברכה בסגנון עגנוני וסיפר לו כי סיים את לימודיו. עגנון השיב לו "יהי רצון שתזכה
מעטים יודעים שאלמלא ברכתו של הרבי מליובאוויטש, טל לא היה מתמנה לשופט. "כשפנו אליי מלשכת עורכי הדין כדי שאציע מועמדות לשפיטה בבית המשפט המחוזי הייתי בדילמה", הוא משחזר, "מפני שאני יודע שלא כל חכמי התורה מסכימים עם בתי המשפט ורואים בהם ערכאות. הרב שאול ישראלי, לדוגמה, שלמדתי אצלו בישיבה, חשב שדין המדינה צריך להיות דין תורה ובתי הדין הרבניים צריכים להיות בתי הדין של המדינה, ומשפט שאיננו משפט התורה הוא כאילו הרמת יד בתורת משה".
"לכן חשבתי לשאול את הרבי מליובאוויטש ולקבל את הנחייתו". טל שיגר אל הרבי חבר שהיה באותה עת בניו יורק והופתע מהתשובה. "הוא אמר שאני אגיש את מועמדותי, אבל יחד עם זה שבחיים הפרטיים שלי אגביר את הנושא של משפט הקדוש ברוך הוא". כדי למלא את ההנחיה הזו הוא ייסד בשכונת בית וגן, שבה הוא מתגורר, שיעור בדף היומי בגמרא שמתקיים מאז למעלה מ-30 שנה. שנתיים אחר כך, ב-1978, מונה לשופט מחוזי, כשבאופן חריג כל שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים, בראשות הנשיא יואל זוסמן, מתנגדים למועמדותו.
"אני לא יודע למה הם התנגדו. אני רק יכול לשער שאולי ההופעות שלי בבית המשפט לא עשו מספיק רושם". את שיחת הטלפון שקיבל מהנשיא זוסמן, שבישר לו על הבחירה, הוא לא שוכח. "הוא אמר לי 'אדון טל, תצטרך לעשות 'דיאטה', היה לו כזה מבטא גרמני. כי הייתי שמן יותר ובאותו זמן עמד על הפרק נושא משכורות השופטים. המשכורת הייתה אז די עלובה והוא אמר שאם יראו אדם שבע על כס המשפט יגידו שהשופטים לא צריכים העלאה במשכורת".
צבי טל, כמו שופטים דתיים אחרים בבית המשפט העליון, חי באקלים מעט מורכב. כשהוא נמצא בבית המשפט הוא חלק ממנו. בבית, בשכונת בית וגן, בין שכנים וחברים דתיים-לאומים וחרדים, הוא חלק מחברה שלא תמיד מוצאת את עצמה במוסד הזה. "אני שומע תלונות. אומרים לי 'יש לך מזל שאתה כבר לא שם'. אני לא מנסה לשכנע גם כי לא אצליח וגם כי לפעמים אני מזדהה עם הביקורת ואני חושב שהיא נכונה".
הדילמה הזו הגיע לשיאה בהפגנת הענק שארגנו החרדים לפני כעשור מול בית המשפט העליון. מול ההפגנה הזו התייצבה הפגנה צנועה בהרבה, של תמיכה בבית המשפט. "נשאלתי היכן אני עומד בין שתי העצרות האלה", כתב בספרו, "והשבתי כי לו יכולתי הייתי משתתף בשתיהן".
זאת אמירה חריגה של שופט, תסביר לי אותה.
"מצד אחד, אני מעריך מאוד את בית המשפט העליון כמעוז לדל. מצד אחר, היו אז טענות נגד בית המשפט העליון שיש מגמתיות בפסיקה שלו. בית המשפט העליון קיצץ אז בכנפיהם של בתי הדין הרבניים, והמון חרדים ודתיים הרגישו שזה לא בית המשפט העליון שלהם. שהוא נגדם. והייתה להם גם ביקורת מוצדקת. ואני נקרעתי בין שני הקטבים. הייתה הצטברות של כמה וכמה פסיקות שנתנו הרגשה של קיפוח של המגזר הזה ואני חשבתי ששני הדברים נכונים".
עולם הסתירות הזה בא לידי ביטוי גם בתפיסתו באשר לדרך בחירת שופטים. "התוצאות מדברות בעד עצמן", הוא אומר, "במשך יותר מ-60 שנה הדרך לבחירת שופטים, אולי לבד ממקרים בודדים, נתנה תוצאות יפות מאוד. מצד שני, הבעתי את דעתי כמה פעמים שצריך גיוון גדול יותר בהשקפות שופטי בית המשפט העליון".
ממרומי שנותיו וניסיונו אין לטל קושי למתוח ביקורת כשמשהו בהתנהלות העליון לא נראית לו. כך, לדוגמה, הוא אינו מסתיר את חוסר הנחת שלו מההליך שהתנהל לאחרונה בבג"ץ בעניין בית הספר בעמנואל וההחלטה לשלוח לכלא הורים שנקבע כי ביזו את בית המשפט.
"אני חושב שמה שעשה כאן בית המשפט העליון הוא מעשה שלא ייעשה", הוא אומר. "אני חושב שהפסיקה לא הייתה ראויה. קודם כל, זה לא חכם להשתמש בנשק של ביזיון בית המשפט נגד אדם שנחוש מאוד בדעתו, וודאי לא נגד אוכלוסייה שרואה בנושא עניין של ייהרג ובל יעבור. אתה תכניס אותם לשבוע או לחודש או לחודשיים וכיוון שלא תחזיק אותם במאסר עולם בגלל הביזיון הזה, בסופו של דבר ידך תהיה על התחתונה.
"אני ניזון ממה ששמעתי ברדיו וראיתי בעיתון, אבל לדעתי בית המשפט חרג מסמכותו כשציווה על ההורים באופן פרטני. אילו הוא היה מצווה על הנהלת בית הספר לקבל או לא לקבל תלמידים מסוימים - זה עניין אחד. אבל כאן ההורים אמרו 'בסדר, אנחנו נשלח את הילדים שלנו לבני ברק ולא לבית הספר הזה' ובית המשפט אמר להם 'לא, אתם תשלחו את הילדים לבית הספר הזה, ואם לא, אתם תיכנסו לבית הסוהר'. לדעתי , זו הייתה חריגה מסמכות בית המשפט. אתה לא יכול לכפות על הורה לאן לשלוח את הילד שלו".
את הזעם הגדול ביותר כלפי הממשלה, ולא פחות מזה כלפי בית המשפט הגבוה לצדק, שומר טל לסוגיית ההתנתקות. "זו הייתה רשעות ואווילות, גם מבחינה מדינית וגם מבחינה מעשית", הוא אומר בלהט. "אנחנו לא ישבנו בעזה, יצאנו מעזה קודם לכן. אנחנו ישבנו ביישובים יהודיים ליד עזה. היישובים האלה היו על קרקע של המדינה. אף יישוב אחד בגוש קטיף לא ישב על קרקע שהייתה קודם לכן קרקע של אנשים פרטיים ערבים. מדובר ביישובים פורחים שספגו אלפי פגזים ונאחזו במקום. אילו נעקרו היישובים בהסכם מדיני סופי של שלום, הייתי מחריש. אבל זה נעשה בלי הסכמה ובלי שום תמורה מהצד השני.
"גם אילו היה מדובר בהסכם שלום, אריק שרון היה צריך לבוא אל האנשים, להביט להם בעיניים ולומר להם'אנחנו העלינו אתכם פה על האדמה ואמרנו לכם שאתם המגן של מדינת ישראל, אנחנו עכשיו מבקשים את סליחתכם'. היה צריך לבקש סליחה ולתת להם את הפיצוי הכי גדול שיש בעולם. מה שקרה זה שעקרו אותם בלי לנמק. בחוק שנקרא'פינוי-פיצוי' אין הסבר מהי מטרת החוק. אף אחד לא הסביר למה עוקרים אנשים. ואם אתה עוקר אדם אחד מביתו בלי שחטא, בלי שום פסק דין, זהו פשע.
"הייתה צריכה להיות לזה הצדקה, שבית המשפט יוכל לומר שיש פה עילה מוצדקת. תכלית ראויה. השר הרצוג, ששלחתי לו מכתב, ענה לי שזה נעשה מסיבה דמוגרפית. מה דמוגרפית? אנחנו הרי לא מעורבים איתם יחד. ועכשיו, פתרת את הבעיה הדמוגרפית? שלחתי גם לאולמרט מכתב, אבל לא קיבלתי תשובה.
"זו אווילות מרושעת וזה ביטוי מתון מדי. אתה עוקר יישובים שדור שלישי כבר צומח שם, בלא שפשעו, בלא שיש פסק דין נגדם ובלא שעשו כלום ואתה לא מסביר למה? זה לא רשע? לקחו שוטרים, הלבישו אותם מדים שחורים, על כל האסוציאציות הנוראות, ועשו את זה בצורה האכזרית ביותר. גם היום אני נסער מזה", אמר טל.
בג"ץ דן בזה והכשיר את המהלך.
"תמצית פסק הדין היא שכיוון שזו החלטה מדינית, אז בית המשפט לא מתערב בה. מה זה לא מתערב? בית המשפט העליון הזה מתערב כמעט בכל דבר, גם בהחלטות מדיניות, ובמיוחד שהשאלה הראשונה היא בכלל לא מדינית. אתה עוקר עשרת אלפים איש מביתם בלי הצדקה? כשעקרו איזה אדם מביתו בעזה לבית אחר היה פסק דין קשה מאוד של בית המשפט העליון, שעקירה של אדם מביתו זה דבר נורא ואיום.
"לא מתערבים בעניינים מדיניים? הרי שלטון רוב, בלי שיהיה גם צודק ועומד בקני מידה מוסריים, הוא עריצות של הרוב. אם כשהרוב יחליט לגרש את המיעוט זה דמוקרטיה, אז איפה פה המוסר? בית המשפט העליון לא נהג באופן סביר. הוא אכזב אותי בהחלט. אני לא יודע איך השופטים מסבירים את
זה לעצמם".
כשאני מנסה לברר עם השופט טל את דעתו בסוגיית הסרבנות בהקשר של עקירת יישובים הוא שולח אותי אל ההיסטוריה. "הסרבנות התחילה עד כמה שאני זוכר דווקא מ'יש גבול'. ראשי השמאל יצאו בהכרזה שאם יאמרו להם לפנות כפר ערבי הם יסרבו".
ומהי עמדתך שלך?
"אם הפקודה היא בלתי חוקית בעליל אז צריך לסרב לה. קשה לי לנתח מכאן כל מקרה ומקרה".
בוא ניקח מקרה ספציפי. אתה חייל ונדרש להשתתף בעקירה של תושבים בגוש קטיף, מה אתה עושה?
"מצד אחד סירוב פקודה הוא דבר נורא, שיכול להרוס את הצבא. מנגד, אם אתה חושב ומרגיש שזאת פקודה בלתי חוקית בעליל אז זה באחריותך. אילו הייתי חייל, אני חושב שלא הייתי משתתף בדבר הזה, גם אילו היו אוסרים אותי. אילו מישהו היה בא לשאול אותי נדמה לי שהייתי אומר לו 'אתה חייב לקחת את העניין הזה על אחריותך ולהחליט בעצמך'".
כמו רבים מפורשי בית המשפט העליון גם השופט צבי טל מצא את עצמו מתבקש לעמוד בראש ועדה ציבורית. "ועדת טל", שבראשה עמד, מונתה בשנת 1999 כדי לדון בפטור משירות לצה"ל שניתן לבני ישיבות. בעקבות מסקנותיה נחקק גם "חוק טל".
טל מתנגד חריף להצעה שעלתה לאחרונה לוותר בפועל על השירות המאוחר של בני הישיבות ולהחליט שכל מי שהגיע לגיל 22 והוא אב לשני ילדים יהיה פטור מהשירות. "הוועדה שלנו שמעה רעיונות כאלה דווקא מחילונים", הוא נזכר. "לא קיבלנו את הגישה הזו כי היא לא נכונה מבחינה חברתית ומבחינת התרעומת המוצדקת שיש לציבור נגד זה שהחרדים לא נוטלים חלק בעול הביטחון. ההצעה שלנו הייתה שיתחילו לתת שירות ראשוני, עדיין לא שוויוני, אבל איזשהו שירות.
"אני סבור שהמהלך המוצע רק ילבה את השנאה גם אם הוא נוח מבחינה כלכלית. נכון שזה עולה למדינה כסף, אבל כדאי שישלמו אותו כדי לקבל התחלה של שירות. אין שוויון מלא עדיין בשום תחום. לא של המיעוטים ולא של נשים ולא של נכים ומוגבלים. אי אפשר להשיג את זה בבת אחת. אבל צריך לשאוף לזה. אם תגיד 'הכל או כלום' תקבל כלום".
טל עוקב בדאגת מה אחרי המגמות החרדיות שהולכות וקונות מקום בחברה הציונית-דתית שעמה הוא נמנה. "אני לא רואה את זה כחיובי, מפני שאבן הבוחן בין הציבור הציוני-דתי לציבור החרדי היא שהציבור החרדי שם דגש חזק מאוד בין אדם למקום ובין אדם לחברו הפרטי, אבל פחות בין אדם לחברה ולציבור.
"יש בשנים האחרונות עדנה גדולה לרבי נחמן מברסלב ולתורתו. זה דבר יפה מאוד. אבל כל אלה דואגים לעצמם. לתיקון נפשם. הם מאוד אנוכיים. בסדר, אז תיקנת את עצמך ואתה עכשיו יוצא להתבודד, ואתה מקיים יותר מצוות ומניח תפילין. זה מצוין. אבל איפה הדאגה שלך לציבור, לביטחון, לעניים? איפה הקול שלך נשמע שם? הוא לא נשמע שם בכלל. ככל שהציבור הדתי לאומי ייעשה יותר חרד"לי (חרדי לאומי), כך הוא יהיה מעורב פחות".
ערב לפני שנפגשנו, התקיים בירושלים כנס תמיכה גדול ברבנים שסירבו להיחקר במשטרה בעקבות הסכמות שכתבו לספר שחיבר הרב יצחק שפירא מיצהר ואשר עוסק, בין השאר, בהלכות הריגת גוי. טל מדגיש שאת המקרה הזה איננו מכיר, אבל הפרשה הזו מזכירה לו מקרה דומה, זה של הרב עידו אלבה, שכתב מאמר על "בירור הלכות הריגת גוי", הורשע בהסתה ובעידוד לאלימות ונשלח למאסר.
טל והשופט יעקב טירקל זיכו אותו אז בדעת מיעוט. "אלבה נפל קורבן לשופטים שלא אמונים על קריאת טקסט הלכתי כמו שצריך", הוא קובע. "אם אני אומר שלפי דעתי הפרשנות שלי ברמב"ם היא שהרמב"ם מתיר דבר כזה או אחר נגד גוי, אז השאלה היא אם אני מביא את זה כי אני רוצה שכך ייעשה, הלכה למעשה-ואז אפשר לראות בזה אולי הסתה, גם אם אני נתלה באילן גדול כמו הרמב"ם, או אם אני מברר מה אומר הרמב"ם כעניין הלכתי תיאורטי ולא כדבר מעשי.
"להבדיל אלף אלפי הבדלות, תאר לעצמך שאיזה פרופסור ינתח את הספר של היטלר ויגיד מה כתוב בו, תגיד שהוא מסית לעשות מה שהיטלר אמר? לא ייתכן שאדם שכותב 'אני מברר הלכה לעיון ולא למעשה', עם התראה אמיתית שאומרת 'אל תעשה מה שכתוב כאן', יורשע".
הרב אלבה נשלח אז למאסר. השופט טל משוכנע עד היום שהוא שילם מחיר לא בצדק. "גם כיום, קרוב ל-12 שנים לאחר פסק הדין, אני סבור שהוא נפל קורבן להבדלים בקריאת טקסט כזה בין העולם החילוני ובין עולם ההלכה", כתב בספרו. "דעתם של שני השופטים האמונים לקרוא טקסט הלכתי לא עמדה בפני חמישה שופטים שהכשרתם ומטענם התרבותי שונים כל כך".
גם לאחר עשרות שנים טל זוכר באופן מעורר השתאות שמות של נאשמים, אנונימיים לציבור, שהופיעו בפניו, ופרטי פרטים מתוך תיקים שבהם טיפל. בספר הוא מספר גם על קשרים שביקשו מורשעים ששלח למאסר לשמור איתו.
"כשהייתי במחוזי ניהלתי חליפת מכתבים עם נאשמים שלי, גם כאלה ששלחתי ל-18 שנות מאסר", הוא מספר. "לפני חמש שנים, כשהייתי עם אשתי בסופר, ניגש אליי אחד העובדים, נתן לי חבטה קלה בכתף ואמר לי 'שלום השופט טל, אתה זוכר ששפטת אותי פעם?'. זה איש שהכנסתי לכלא. היו לא מעט שכתבו לי גם מהכלא. אחד מהם ביקש שאעזור למשפחה שלו ואסייע לאשתו למצוא עבודה, והשתדלתי לסייע. אחד טען שהשב"כ מתנכל לו בכלא. אנשים שהשתחררו וערכו חתונה או ברית מילה היו מזמינים אותי".
והלכת?
"ודאי שהלכתי. הרעיון הוא להתייחס בכבוד לאדם. להעניש אותו על מעשיו, אבל לכבד אותו. השתדלתי לנהוג כך עם מי שבאו לפניי ואני מניח שמי שהזמינו אותי הרגישו בכך. לכן, אחרי שהם ריצו את עונשם לרוב הם לא נטרו לי שנאה, אלא להפך, הם הבינו שכך צריך להיות, וכשהזמינו אותי באתי".
טל זכה לשבת בדין בכמה מהמשפטים החשובים בתקופה שבה כיהן. פסגת הקריירה שלו, כך הוא מעריך, הייתה משפטו של ג'ון דמיאניוק. "ההיסטוריה זכתה מהמשפט הזה, בלי קשר לתוצאות שלו, לכך שבדור של מכחישי שואה כשיש עדויות חיות של אנשים, שעדותם נמצאה אמינה ושום מכחיש שואה לא יכול להכחיש אותם".
טל, שאחותו, בעלה ובנה נספו בשואה, מגלה כיצד התקשה לעמוד בעדויות ששמע במהלך המשפט. "כשהניצולים עמדו על דוכן העדים וסיפרו את החוויות שלהם לא יכולתי להסתיר את הדמעות. וכיוון שזה היה משפט מצולם, הייתי צריך לעשות כל מיני תמרונים כדי להסתיר את הדמעות. מצאתי את עצמי שוב ושוב במהלך העדויות עם הדמעות עולות. בעיקר מההשפלה.
"הייתה שם עדות על עובדי הכפייה שעבדו במחנות ההשמדה, שכשהם היו צריכים ללכת לשירותים אסור היה להם לשהות שם יותר מדקה או שתיים. אז הנאצים העמידו יהודי בשם שייע, שמינו אותו לאחראי על המחראות, על בתי הכיסא, הלבישו אותו לבוש של רב וציירו שעון גדול על החזה שלו והוא היה ממונה על הזמן. וזאת השפלה שקשה לתאר. או שבכניסה לתאי הגזים תלו פרוכת של ארון קודש שהיה כתוב עליה "זה השער להשם צדיקים יבואו בו". בסוף אחד הימים שבהם שמעתי עדויות, הלכתי לבקר חברה שהייתה מאושפזת. סיפרתי לה מה ששמעתי ובכיתי ובכיתי. כל מה שאצרתי בקרבי פרץ ועלה".
טל מגלה שאמירה בלתי אחראית של פוליטיקאי כמעט ששינתה את החלטתו בעד עונש המוות לדמיאניוק. "כמה שבועות לפני ההכרעה שר המשפטים דאז, אברהם שריר, התבטא שצריך לגזור עונש מוות על הנאשם. חשבתי שזה דבר שפוגע בתדמית של המשפט הישראלי, שכאילו הפוליטיקאים מכתיבים מה לעשות. זו הייתה שגיאה קשה. הייתה לי מחשבה שכמשקל נגדי, כהתרסה, אומר שדמיאניוק ראוי לעונש מוות, אבל לא נטיל אותו עליו כדי שלא יאמרו שאנחנו מושפעים. בסוף החלטנו לא להתייחס לזה".
איך מרגיש שופט ששולח אדם למוות?
"הייתה תחושה קשה באותו בוקר, למרות שהייתי משוכנע בהחלטה. באותו יום לא אכלתי ולא שתיתי, בדיוק כמו שנהגו בסנהדרין לצום ביום כזה. אבל לצד ההרגשה הקשה הייתה גם נחמה שאתה יודע שאתה לא האינסטנציה האחרונה. שיהיה גם ערעור".
משהו השתנה בביטחון שלך בעקבות פסק הדין שזיכה אותו בעליון?
"אני משוכנע עד היום במאה אחוז שדמיאניוק הוא איוואן האיום ואילו הייתי יושב היום בדין הייתי מקבל אותה החלטה".
אז מה קרה בכל זאת שהוא זוכה?
"נפתחו ארכיונים שונים בברית המועצות ומצאו שם עדויות כתובות וחיקורי דין שהעידו שהמפעיל של המנוע בטרבלינקה היה איש עם שיער שחור ופנים ארוכות, בו בזמן שלדמיאניוק יש שיער בהיר ופנים עגולות וגם ששמו היה מרצ'נקו ולא דמיאניוק. זה גרם לעליון לחשוב שיש ספק קל לגבי הזהות שלו והוא זיכה אותו. בעיניי העובדות הללו רק חיזקו את מה שהחלטנו. כי שם הנעורים של אמו של דמיאניוק היה מרצ'נקו והרבה פעמים נקראים באוקראינה על שם האם. ומזה שהפרצוף לא התאים היה ברור שלא מדברים על אותו אדם. הרי הניצולים ראו אותו יום-יום בשטח, אז ברור שזה עם השיער השחור זה איש אחר".
מה חשבת כשבית המשפט העליון הפך את החלטתכם?
"מבחינה אחת, אני חושב שזה מלמד שבית המשפט שלנו הוא מעל לשיקולים רגשיים וזו גדולה של המשפט שלנו, מצד שני, חשבתי שהם טועים. בעיניי זה לא היה ספק סביר".
על משפט מתוקשר אחר שניהל, זה של מרגל האטום מרדכי ואנונו, יש לשופט טל השגות קשות באשר להתנהלות המדינה. "ואנונו הורשע כדין ונשא את עונשו כדין. עם זה, כל מה שהיה לו פורסם ב'סנדיי טיימס' עם איורים ועם ציורים, ועם דיאגרמות. לפי דעתי הוא גילה כל מה שהיה יכול לגלות. כשממשיכים להחזיק אותו עד היום עם כל מיני הגבלות, אני שואל את עצמי מה הטכנאי הזה עוד יכול לומר על מה שהיה שם לפני 25 שנה? זו נראית לי רדיפה או עודף זהירות, שהיא בעיניי לא ראויה".
השופט טל מצא את עצמו בדעת מיעוט בשורה נכבדה של פסקי דין. כך בפסק בדין בעניין פתיחת כביש בר אילן בשבת. כך כשהיה היחיד שפסק לטובתה של רותי נחמני במשפט הביציות המופרות מול בעלה. טל גם ישב בהרכב שהרשיע את יונה אברושמי ברצח אמיל גרינצוויג והיה היחיד שסבר שלא מדובר ברצח, אלא בהריגה בלבד.
"היה ברור שזה הוא שזרק את הרימון", הוא מסביר, "השאלה מה הייתה כוונתו. כדי להרשיע ברצח צריך להוכיח כוונה להרוג. הוא טען שהוא התכוון רק להפחיד, וכשופט אתה יכול ללמוד על הכוונה מהנסיבות. אילו הוא היה זורק את הרימון לתוך המון צפוף ממרחק של 20 מטר הוא היה יכול לטעון עד מחר שהוא לא התכוון להרוג. אבל הנסיבות היו שהוא זרק את הרימון בשעת לילה, ממרחק של 40 מטר, אחרי שההפגנה כבר פוזרה. כשהוא טען 'זרקתי כדי להפחיד' אתה לא יכול לומר שהנסיבות הן כאלה שהייתה ודאות של קטילה".
הייתה לך ביקורת קשה על השב"כ.
"נכון, הם החזיקו אותו בחקירה 66 שעות רצופות בלי שינה, הוציאו אותו מחום לקור, טלטלו אותו, לא נתנו לו לישון ולעשות את צרכיו. הוא עשה צרכים במכנסיים. השב"כ טען שזה לא נכון, שהוא נחקר כמו כל אדם. כשביקשנו את יומני החקירות שלו השב"כ הגיש לנו יומני חקירה שקריים, מפוברקים ומזויפים. כולם היו מסודרים בשעות עגולות. שעות נוחות. הערתי על זה בפסק הדין, ולמרות זאת לא נעשה עם זה כלום".
על פסק דין אחר שבו היה במיעוט, זה שבו פסק נגד דרישתה של אליס מילר להתקבל לקורס הטיס של חיל האוויר, סבור טל שאולי היום היה מצביע אחרת. "באווירה של היום יכול להיות שגם אני הייתי מצטרף לדעת הרוב", הוא אומר. "האווירה השתנתה מאז וגם קני המידה השתנו. הצבא טען באותה תקופה שהכשרת טייס עולה הון תועפות והתועלת ממנו נמדדת לפי אורך השירות שלו. אצל אישה אורך השירות הרבה יותר קצר גם בלי הריונות ולידות, והצוות או היחידה שלה לא יכולים לעבוד כמו שצריך כי תמיד צריך להחליף מישהו. הקשיים הללו, יחד עם שיקולי התקציב שהצבא העלה, נראו לי ולשופט קדמי נכונים. היום, בגלל נושא השוויון, יכול להיות שהייתי אומר אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם