וידוי ביום כיפור: על מה ולמה

הרב יהושע אנגלמן מסביר מדוע צריך להתוודות כל כך הרבה פעמים ומהו בעצם הווידוי

הרב יהושע אנגלמן | 19/9/2010 0:02

יום כיפור - מתוך תערוכת הצילומים ''כרובים ומלאכים'' של טובי כהן טובי כהן

נוסח התפילה של יום הכיפורים מרכב מחלקים שונים אבל אחד הנדבכים המרכזיים בו הוא הוידוי. לשם מה צריך כל כך הרבה וידויים? "עבירות שהתוודה עליהם (ב)שחרית מתוודה עליהם (שוב) במוסף...במנחה...בנעילה..."

התשובה לכך בודאי מורכבת אבל ייתכן והוידוי החוזר ישפיע על אנשים מסוימים להיות ''מודה ועוזב" ודווקא החזרה היא זו שתגרום לאדם להתחרט, לשים לב למעשים שהוא עצמו מרגיש שחייו היו טובים בלעדיהם: "על חטא שחטאנו לפניך באימוץ-הלב...בביטוי-שפתיים...בהונאת-רע... בטיפשות-פה... בעיניים-רמות..." אדם עשוי בכנות לראות עצמו, להתבונן, להחליט שחייו יהיו טובים יותר. אדם נזכר שהיו ימים בהם היה נחמד ואדיב ורגיש יותר, מתגעגע לתום וליופי, ויודע שיכול גם יכול לעשות את חייו טובים יותר.

אלו רגעים של חסד, גם מפני שכל יום הכיפורים הינה יום של חסד מסופר שבזמן בית-המקדש "לא היו ימים טובים לישראל כיום-כיפורים..." בגלל שהוא יום סליחה אלוהית שלא בהכרח מותנית בתשובה שלנו, כדברי רבי עקיבא "אשריכם ישראל...מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים!" כהורה שאוהב את ילדיו ולא משנה מה יעשו. כל הורה סביר, וכל מי שהייתה לו ילדות סבירה - יודע זאת, שהוריו אוהבים בכל מקרה ובכל מצב, ולא משנה גם כש''חטא'' הילד נגדם. בתודעה זו הוידוי הינה דרך נוספת להיפתחות האדם לחן שיש לו בעיני אלהים: עשיתי כך, וכך, וכך – ובכל זאת יש ידיעה, תחושה ודאית, שאלוהים סולח ואוהב, עד ששומע בודאות פנימית קול פנימי "ויאמר ה': סלחתי כדבריך".

אך יש פנים אחרות ליום הקדוש, כמסופר: "חָסִיד וָתִיק שֶׁל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶ'נְסְק, בַּעַל "נֹעַם אֱלִימֶלֶךְ", בָּא פַּעַם בְּלֵיל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶל רַבּוֹ הַצַּדִּיק בְּבַקָּשָׁה לִרְאוֹת כֵּיצַד הוּא, הַצַּדִּיק, עוֹרֵךְ אֶת סֵדֶר הַכַּפָּרוֹת (מנהג נפוץ עד היום). וּבְכֵן – אָמַר הַצַּדִּיק –אֲנִי עוֹשֶׂה כמוך, לוקח תרנגול, פשוט,ואומר התפילה. אבל אֶתֵּן לְךָ עֵצָה הֲגוּנָה. תִּסַּע לִכְפָר פְּלוֹנִי וְתִכָּנֵס לְבֵית יְהוּדִי פְּלוֹנִי הַגָּר שָׁם, וְתִרְאֶה אֶצְלוֹ סֵדֶר יָפֶה שֶׁל כַּפָּרוֹת.

ְנָסַע החסיד לְאוֹתוֹ כְּפָר. מִשֶּׁהִגִּיעַ לְשָׁם שָׁאַל עַל מְקוֹם מְגוּרָיו שֶׁל אוֹתוֹ יְהוּדִי, וְהֶרְאוּ לוֹ בַּיִת בִּקְצֵה הַכְּפָר. נִכְנַס לְשָׁם כְּשָׁעָה לִפְנֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה הַבַּיִת הוּא בֵּית-מְזִיגָה. כְּשֶׁרָאָהוּ בַּעַל הַבַּיִת נִגַּשׁ אֵלָיו וּשְׁאֵלוֹ מַה חֶפְצוֹ. "עוֹבֵר אֹרַח אֲנִי – אָמַר לוֹ הֶחָסִיד – וּרְצוֹנִי לָלוּן פֹּה הַלַּיְלָה". בַּעַל הַבַּיִת הִתְחִיל לְפַקְפֵּק וּלְגַמְגֵּם: בְּבֵיתִי אֵין מָקוֹם, בַּכְּפָר יֵשׁ בָּתִּים אֲחֵרִים, יוֹתֵר מְרֻוָּחִים, אֲבָל הָאוֹרֵחַ הִפְצִיר בּוֹ לָתֵת לוֹ לָשֶׁבֶת בְּקֶרֶן-זָוִית עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר וְאָז יֵלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ. סוֹף סוֹף נֶעְתַּר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת.

מִשֶּׁהִגִּיעַ קָרוֹב לַחֲצוֹת שילח בַּעַל הַבַּיִת אֶת כל הנוכחים מִן הַבַּיִת, ומִשֶּׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, פָּתַח וּפָנָה לְאִשְׁתּוֹ וביקש שתביא אֶת הַ"קֻּנְטְרֵס" הַמֻּנָּח בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן. הבִיאָה לוֹ אֶת הַ"קֻּנְטְרֵס" ואז, כשכל משפחתו סביבו, וְהִתְחִיל לִקְרֹא בּוֹ אֶת כָּל חֲטָאָיו

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, שֶׁרָשַׁם בְּ"קֻנְטְרֵס" זֶה: בְּיוֹם פְּלוֹנִי כעסתי על ילדי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי שכחתי להתפלל, וְכֵן הָלְאָה. מִשֶּׁגָּמַר לִקְרֹא, הִתְמַרְמֵר בִּבְכִיּוֹת וַאֲנָחוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַלֵּב. – ""הרי הבטחנו אשתקד להיות טובים יותר!"

אַחַר-כָּךְ פָּנָה שׁוּב לְאִשְׁתּוֹ וביקשה שתביא עוֹד "קֻנְטְרֵס" אֶחָד הַמֻּנָּח שם. הֵבִיאָה לוֹ אֶת הַ"קֻּנְטְרֵס" הַשֵּׁנִי וְהִתְחִיל לִקְרֹא בּוֹ: בְּיוֹם פְּלוֹנִי הָלַכְתִּי לַיַּעַר לְהָבִיא עֵצִים וְהִתְנַפְּלוּ עָלַי גּוֹיִם וְשָׁבְרוּ אֶת עַצְמוֹתַי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי מֵתָה עָלַי בִּתִּי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי קָרָה לִי אָסוֹן זֶה, וְכָךְ הָלַךְ וְקָרָא אֶת כָּל הַצָּרוֹת וְהַפְּגָעִים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה. וְשׁוּב בָּכָה וְהִתְמַרְמֵר: אוֹי, רִבּוֹנוֹ-שֶׁל- עוֹלָם, הֲלוֹא בְּפֵרוּשׁ בִּקַּשְׁתִּי מֵאִתְּךָ בַּשָּׁנָה הֶעָבְרָה שֶׁתִּתֵּן לִי שְׁנַת בְּרָכָה וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וַאֲנִי בָּטַחְתִּי בְּךָ וְהֶאֱמַנְתִּי שֶׁכָּךְ יִהְיֶה, וּלְבַסּוֹף מֶה עָלְתָה לִי?

מִשֶּׁגָּמַר לִבְכוֹת אָמַר: הֲרֵי סוֹף סוֹף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הַיּוֹם וּצְרִיכִים לְהִתְרַצּוֹת. נִשְׁתַּוֶּה נָא בֵּינֵינוּ, רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, אַתָּה לֹא חַיָּב לִי וַאֲנִי לֹא חַיָּב לְךָ, אנחנו נסלח לך, ואתה תסלח לנו – הבה נשתה יחד לחיי שנה טובה יותר! אכל ושתה ושמח עם בני-ביתו , לָקַח אֶת שְׁנֵי הַ"קֻּנְטְרֵסִים", כָּרַךְ אוֹתָם בְּיַחַד, סִבֵּב אוֹתָם עַל רֹאשׁוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, וּבְכָל פַּעַם אָמַר: זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי... וְזָרַק אֶת הַ"קֻּנְטְרֵסִים" הַחוּצָה.

כששב חחסיד לליזנסק שאלו רבו מה ראה? סיפר לו. אמר לו רבי אלימלך: חבל, חבל, הוא ויתר יותר מדי לריבונו-של-עולם. יכול היה להביא את המשיח!"

סיפור זה - רדיקלי מכמה היבטים – עונה על שאלה שמטרידה רבים מאתנו: מה נשאר לנו מיום-כיפורים? ביום שאחרי יום-כיפור נשאל את עצמנו: או-קי, יופי שנסלחו לי עוונותי, אז מה? אני עדיין עם צרותי, כאבי, תסכולי, עם כל הדברים שחסרים לי תכל'ס – החיים שלי אינם כפי שהייתי רוצה. יופי שאלוהים סלח לי – אבל אני אינני סולח לו. ואכן אם כך תחושת האדם – אזי הכפרה האלוהית לא הועילה הרבה.

תכלית יום-כיפור – שאנחנו נסלח לה', ולאנשים שסביבנו. שלמחרת יום-כיפור נרגיש מפויסים עם העולם, עם מכרינו, משפחתנו. כמעט לכל אחת ואחד יש בטן מלאה טענות כלפי הורים, אחים, ילדים, חברים, מעבידים, מכרים – ואלוהים בראש כולם שהרי הוא כל-יכול – על כל החסר לנו בחיים, אם בריאות, פרנסה, זוגיות טובה, חברות, שלווה. הכאבים הללו מלווים אותנו לתוך יום-כיפור, ואף לאחריו. הסיפור החסידי מבטא ''כפרות'' הנעלות ביותר, והיא מהפכנית בשני היבטים:

האחד: מטרת "הכפרות" איננה סליחת ה', אלא סליחת האדם. גיבור הסיפור נכנס ליום-הקדוש מפויס, לא מלא טרוניות לגבי חייו. היבט נוסף הוא התפיסה שהאדם הוא מידת הדברים. ה''סליחה'', או כפרה, לא נשארים בגדר מושגים מופשטים שאינם ידועים לנו: האדם יכול לדעת שהוא התכפר, בזה שהוא מוצא שהוא יותר מפויס. זה מדד הסליחה.

אך ישנו מהפך נוסף בסיפור: כפרה נהפכת ונתפסת לא כחסד מלמעלה אלא כצדק, ותחושה שחיים בעולם מאוזן, כפי שגיבור הסיפור חש. איזון זה איננו תחושה אובייקטיבית, אלא תחושת האדם שמה שקורה לו בחייו – צודק. גם הוא – לא מילא ציפיותיהם של אחרים, גם הוא – איננו מושלם. "כי גם פעמים רבות, ידע ליבך, אשר גם אתה קיללת אחרים" (קהלת 7:22). היה רוצה בחייו יותר, אבל איננו חי בהרגשה שנעשה לו עוול. החד-צדדיות של החסד – אלוהי או אנושי – איננה יכול ליתן תחושה זו.
וידוי, בשפת חז''ל, איננו רק וידוי על חטאים אלא גם על מעשים טובים. יום הכיפורים מהווה הזדמנות לחשוב על החסר ועל המבורך בחיים שלנו, בתקווה להרגיש, בסופו-של-דבר, מפויס יותר עם אלוהים אבל גם עם עצמנו, סביבתנו, ועם כל העולם.