ההתחממות הגלובלית אמיתית? הרפובליקנים לא בטוחים
לקראת בחירות האמצע בארה"ב הופכת המפלגה הרפובליקנית למובילת התיאוריות הגורסות שאין קשר בין הפעילות האנושית להתחממות כדוה"א. למה זה קורה? צריך לעקוב אחר כסף. מי יסבול מזה? העולם כולו. עסק ירוק
אחת התופעות המעניינות בבחירות הללו היא מה שקורה במפלגה הרפובליקנית, שצפוייה לקצור הישגים נאים בבחירות. רונלד ברונשטיין כתב בנשיונל ג'ורנל כי בבדיקה שהם ערכו בעמוד של 21 מועמדים של המפלגה הרפובליקנית לסנאט (שיש להם סיכוי לנצח בבחירות) כולם ללא יוצא מן הכלל התנגדו לחוק האקלים ולמנגנון ההגבלה והמסחר בפליטות גזי חממה (cap and trade) שבבסיסו. זה ניחא, אולם הפרט המעניין הוא שכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל גם מצהירים בפומבי שהם לא מאמינים בקשר שבין פעילות אנושית לבין התחממות גלובלית.
לא מדובר רק במועמדים כמו כריסטין אודונל שמגיעה מדלאוור, עם רזומה דל יותר מזה של משתחררת טרייה מצה"ל, ואשר אמרה כשנשאלה ב-CNN אם התחממות גלובלית היא מעשה ידי אדם כי "אין לי דעה על כך", או מרקו רוביו מפלורידה שאמר בתשובה לשאלה דומה כי "אני לא חושב שיש את ההוכחות המדעיות להצדיק זאת". מדובר גם באנשים שיש לך יותר ציפיות מהם כמו קרלי פיורינה, המנכ"לית והיו"רית לשעבר של HP, המתמודדת בקליפורניה, שאמרה בתשובה לשאלה האם התחממות גלובלית היא אמיתית "אני לא בטוחה".
וישנו כמובן ג'ון מקיין. מקיין, המתמודד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-2008, הוא הדוגמה הטובה ביותר לשינוי שעובר על המפלגה הרפובליקנית ולהקצנה בכל הקשור להתייחסות להתחממות הגלובלית. מקיין, שבעבר אף היה ספונסור של חקיקה למאבק בהתחממות הגלובלית ורק לפני שנתיים, בעודו מועמד לנשיאות, טען כי התחממות גלובלית היא איום משמעותי שדורש מכניזם של הגבלה ומסחר בפליטות, אמר השנה את הדברים הבאים לגבי התחממות גלובלית: "אני חושב שזהו מדע לא מדיוק ויש יותר ויותר שאלות לגבי המסקנות שהגיעו אליהם לגבי התחממות גלובלית".
התהליך של הפיכת המפלגה הרפובליקנית למפלגה שדה פקטו מכחישה את הקשר בין הפעילות האנושית וההתחממות הגלובלית הוא מעניין לא רק במונחי הפוליטיקה האמריקאית, אלא גם במונחים גלובליים. רונלד ברונשטיין הצביע לאחרונה במאמר בנשיונל ג'ורנל על כך שלמעשה זו המפלגה הגדולה היחידה בעולם הדמוקרטי שמתייחסת בביטול לבסיס המדעי לגבי הקשר בין פעילות אנושית והתחממות גלובלית. לא רק זאת, אלא שבמדינות אחרות, כמו בריטניה, צרפת וגרמניה, מפלגות שמרניות מובילות סדר יום מאד מתקדם בכל הקשור למלחמה בהתחממות הגלובלית.
אז מה בדיוק קורה כאן? למה המפלגה הרפובליקנית הוכפת למכחישנית ולמה זה עומד להשתלם לה בבחירות הקרובות? ישנן מספר תשובות אפשריות. ביל מקיבן, פעיל סביבתי בולט, מציע לעקוב אחרי הכסף. תעשיות הנפט, פחם וגז מרוויחות היטב מהסטטוס-קוו ויש להן היסטוריה ארוכה של מימון פעילות כנגד מאבק בהתחממות הגלובלית וכנראה שכך קורה גם הפעם.
השנה יותר קל להסוות את התרומות והן מגיעות למועמדים רפובליקנים באמצעות מתווכים, כמו ארגונים שונים שהוקמו בעזרת קארל רוב, האסטרטג הכל יכול של ג'ורג' בוש. עם זאת, עדיין אפשר למצוא לא מעט עדויות. כך לדוגמה לקשר בין האחים קוך, הבעלים של תעשיות קוך, החברה הפרטית הגדולה ביותר בארצות הברית, לבין תנועת מסיבת התה. מתברר שגם הגלגלים של מה שנחשבת לתנועת מחאה עממית
תנועת מסיבת התה היא סיבה נוספת לשינוי במפלגה הרפובליקנית. התנועה הזו, עממית או לא עממית, הפכה למאד משפיעה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית בכל מה שקשור לגיבוש עמדות בנושאים רבים, כולל ההתחממות הגלובלית. יקירי התנועה כמו שרון אנגל, המועמדת לסנאט מנבאדה, אהבו להשתמש ברטוריקה פופוליסטית שהאשימה (איך לא) את השמאל בהפצת טענות חסרי בסיס.
אנגל האמרה כי "אני לא קונה את כל העניין..התחממות מעשה ידי אדם היא מנטרה של השמאל. אני מאמינה שאין בסיס מדעי מוצק שיתמוך בכך". מועמדים שלא יישרו קו עם עמדות שכאלו, כמו מייק קסטל מדלאוור פשוט נבעטו החוצה ואחרים כמו ג'ון מקיין, שהזכרנו כאן, נאלצו להתיישר ימינה בכדי לזכות במועמדות המפלגה.
צריך גם לזכור שתנועת מסיבת התה והמפלגה הרפובליקאית מנסים לטפח סנטימנט אנטי-ממשלתי, שכולל גם התנגדות קולנית לכל חקיקה שתכלול מנגנונים להפחתת פליטת גזי חממה. הדינמיקה הפוליטית הביאה לידי כך שמועמדים הרגישו שיהיה להם יותר קל לבסס התנגדות משמעותית לחקיקה, אם הם ישמטו את הבסיס שבכלל הוביל לה מלכתחילה. אני מניח שככל שהורגש שאין התנגדות ממשית מהצד שמנגד לדברים הללו, או שיש לכך השפעה לחיוב על הבוחרים, הרי שהיה הרבה יותר קל גם למי שלא באמת מאמין בהכחשה לצעוד עם העדר ולהכחיש בפובמי.
מבחינת ציבור הבוחרים, ישנם כאלו שטוענים דווקא שמועמדים שתומכים בחוק האקלים צפויים לזכות בשל כך לתמיכת הבוחרים. סקר של NRDC Action Fund שהתפרסם השבוע טען שבממוצע בוחרים תומכים ב-20% יותר במועמדים שתומכים בחוק וש-53% מהנשאלים במירוצים שנחשבים צמודים אמרו שסביר להניח שיצביעו עבור מועמד שתומך בחוק האקלים.
הציבור האמריקאי לא מטומטם. אמנם סקר שנערך לאחרונה על ידי חוקרים באוניברסיטת ייל מצא כי בבדיקת הידע שלהם לגבי התחממות גלובלית, רוב הציבור (52%) מקבל ציון נכשל, כאשר 43% חושבים שאם "נפסיק לקדוח חורים בשכבת האוזון עם טילים, זה יקטין את ההתחממות הגלובלית", אבל אני לא בטוח שבארצות אחרות תתקבלנה תוצאות יותר טובות. במחקר הזה ישנם הרבה ממצאים מעניינים ובשורה התחתונה טוענים החוקרים כי "תפיסות מוטעות הובילו אנשים לפקפק בכך שההתחממות הגלובלית מתרחשת, או שפעילות של בני אדם תורמת לה באופן משמעותי, ולהבין שלא כהלכה את הסיבות ואת הפתרונות, ולא להיות מודעים לסיכונים".
על פי החוקרים הבעיה היא שאין לאנשים מידע מדויק על מה שקורה, או שיש בידיהם מידע סותר ומבלבל. הבעיה הזו היא אחד הגורמים שמובילים לאקלים הפוליטי הנוכחי. אבל ידע אינו הכל – עיקר הבעיה היא רמת האיכפתיות, או יותר נכון רמת העצבנות. הפרשן דייויד רוברטס מ-Grist, היטיב לתאר זאת בהסבירו שרק מעטים מאלו שמאמינים בהתחממות הגלובלית ובתרומתנו להתרחשותה באמת מעוצבנים מזה. "מודאגים" הוא מונח יותר מתאים, אבל הוא גם מתאים לתאר את היחס שלנו לרעב או לעוני בעולם. זה חשוב אבל לא יגרום לנו להפוך עולמות ולהישכב על הכביש עד שדברים יזוזו. לא ממש.
לעומת זאת, הצד שכנגד עצבני. עצבני מאד. לא משנה אם הסיבות לכך אמיתיות או לא, אבל הוא עצבני על השלטון הנוכחי והיות וזה תומך בפעולה למלחמה בהתחממות הגלובלית ובהפחתת גזי חממה, הרי שהוא מתנגד לה. וגם אם לא מדובר ברוב האמריקאים, הרי שמדובר בציבור מספיק קולני וחזק בכדי להכתיב סדר יום שמתנער ממאבק בהתחממות הגלובלית ומנסה לערער את הבסיס המדעי לקשר בין פעילות אנושית ופליטת גזי חממה. יכול להיות שבימים כתיקונם זה עדיין לא היה מספיק בכדי לכבוש את המפלגה הרפובליקנית וליצור אנמיה במפלגה הדמוקרטית, אבל צריך לשוב ולהזכיר שאלו אינם ימים כתיקונם ומה שמעניין את האנשים זה שוק העבודה ומצב הכלכלה.
יכול להיות שאם המאבק ההסברתי של ממשל אובמה למצב את המאבק במלחמה הגלובלית כהזדמנות ליצירת מקומות עבודה בכלכלה הירוקה החדשה היה מצליח והיו גם עובדות בשטח, הדברים היו נראים אחרת, אבל כמו שאנחנו יודעים הנסיון הזה לא צלח ולכן יותר קל לצייר את המאבק בהתחממות הגלובלית כמניפולציה מתוחכמת של אל גור ושות' ולא כהזדמנות להתניע את הכלכלה וליצור את תעשיית העתיד.
גם אם שניים בנובמבר יהיה יום שחור לירוקים, זה לא סוף הדרך. אולי אחרי ששרון אנגל וחבריה למפלגה הרפובליקאית יצליחו בבחירות הקרובות, גם הצד השפוי יתחיל לאבד את הסבלנות ולהיות קצת יותר עצבני ואז אולי יזוז כאן משהו. נקווה שגם ההתחממות הגלובלית תדע להיות סבלנית ולחכות שזה יקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם